24.1.2011

מכתב גלוי ליון פדר, העורך הראשי של Ynet

יון היקר
איני רוצה לפתוח במילים נרגשות מדי כמו "אתה לי בית שני", אבל האמת אינה רחוקה מזה, כי מאז שאני זוכר את עצמי גולש, ynet תמיד היה אתר הבית שלי, וככל הנראה לא רק שלי. שני מליון וחצי גולשים בחודש, יון, זה בהחלט נתון מרשים, והוא מאפשר לך להתרווח בכסא ולחגוג. ואכן, זה עתה חגגת עשור ל-ynet. מזל טוב. רק חבל, יון, חבל שדווקא בתקופה חגיגית זו מצאת לנכון להשקיע חשיבה ומשאבים, שידרוגים ושיפצוצים דווקא בפרסומות. הרי עד לפני זמן לא רב הייתי יכול ללחוץ על ה-X של הפרסומת שמופיעה בראש הדף, ולעבור ישר לכתבה שמעניינת אותי. משהו ברצון הפשוט שלי לקרוא את הכתבה כנראה הפריע לך, או לכמה רודפי בצע בעולם הפרסום שסובבים אותך, עד שבאיזה בוקר בהיר לפני מספר חודשים חיפשתי את ה-X הנחמד בקצה חלון הפרסומת, חיפשתיו ולא מצאתיו. הוא הופיע לו באיחור מתוזמן היטב כעבור כמה שניות טובות. חשבת שלא שמתי לב, הא?!... ובכן, יון, שמתי לב ואף סימנתי לעצמי X קטן בצד, אבל ניחא, בלעתי את הצפרדע הזאת.
אלא שאז התחילו להופיע אצלי הבאנרים הצִדִיים, כן, החמקמקים האלה שאף פעם אי אפשר לתפוס אותם ולקרוא מה כתוב בהם, בשביל מה זה טוב תגיד לי? האם הציבור כל כך תמים ופתי בעיניך, שהוא שולח את היד לכיס בעקבות איזה באנר מטופש? האם אזלו לך כוחות הנפש והסבלנות לעמוד בפרץ מול המפרסמים? לשכב על הגדר למען לקוחותיך הנאמנים? האם תטריד את מנוחת גולשיך בעבור חופן דולרים?? Y? ואם בכך לא די, הנה צץ לו דף הפרסומת העצמאי ונוסף גם הוא על שונאינו, כן, זה שנפתח במקביל לדף של ynet, זה שמשמיע לך קולות משונים ואתה לא מבין מאיפה, קם, הולך לחדר של הילדים לראות אם הפליימוביל נדלק מעצמו, בודק אם שכחת את הטלויזיה דלוקה (ונזכר שאין לך), מנסה לחשוב מתי החלפת א
ת הצלצול בפלאפון, עד שאתה מגלה שזה 'הדף המנגן' הזה שנפתח לו באגביות, בלי להתריע מראש... ועוד זה מנגן וזה בא – העכבר שנח לו לרגע, מבלי משים, על איזה חלון פרסומת מיותר, משמיע פתאום קולות צווחה ומעיר ישנים מתרדמתם (מתוך הרמקולים שנשכחו על פול-ווליום). תגיד לי, יון, בשביל מה אתה צריך את זה? לא חראם? הרי אין עוד אתר חדשותי שמשתווה לשלך, והאמן לי שבצר לי כבר רעיתי בשדות זרים, ושלא תדע לאילו מחוזות הגעתי, אבל חזרתי הביתה, ואני מבקש גם ממך – חזור בך מתאוות הבצע הממשכנת את גולשיך. תן לשים ת'ראש על דיונה, תן לגלוש, תן להנות מהתוכן, תן לנו חדשות כי אנחנו צורכים אותם כמו מים.



נשים קטנות
בשבוע שעבר קיבלו בנותי תעודות מחצית מבית הספר. לנריה זו היתה אפילו התעודה הראשונה, מה שלא גרם לה להתרגשות יוצאת דופן (היא שכחה אותה בבית הספר). פתחתי את התעודות, וראיתי שחידוש בא לעולם. זה שכבר אין מספרים אלא רק הערכות מילוליות – לזה התרגלנו. אחרי הכל, למה שהילד הַרגיש יחטוף התקף דיכאון כשיראה פתאום 7/8 בתעודה, עדיף שנכתוב לו "אתה מאד משתדל חמודי-מתוקי אבל כדאי שתעשה גם שיעורי בית". מילא. זה שהתלמיד כותב בעצמו תעודה, מעין הערכה עצמית לפני שהוא מקבל את המסמך האימתני-רשמי מהמורה המפחיד, זה גם סבבה כשלעצמו. אבל עכשיו יש משהו חדש – "הערת ההורה". שם מצפים כנראה שנכתוב "גם אנחנו מאד אוהבים את הילד שלנו ומקווים שהוא יצליח בלימודים" או "קושקושון מאד אוהב את המורה שלו והולך כל יום לבית הספר בשמחה", או אפילו "יחד, שכם אל שכם, מתוך דבקות במשימה, נגדל את ילדנו לאהבת תורה וליראת שמים, והוא יכה שורשים וישא פירות במהרה בימינו אמן". יאללה יאללה איפה חותמים?

9.1.2011

נוער נוער נוער

הבלוג שלי סוגר שנה. את המשוכה התדמיתית הכרוכה בהיותי "בּעלָבּלוג" נדמה לי שכבר עברתי, וגם אשתי, לאחר ששיווקתי לה את כל הענין בצורה ידידותית ("אולי באמת זה טוב שתהיה מחובר לעולם של הילדים ותדע מה הם עושים שם ב... אינטרנט הזה").
רותי היא מחנכת כיתה י"א באולפנה. בשבוע שעבר היא חזרה מאסיפת הורים, וטענה שכולם מתלוננים רק על דבר אחד:
- "לימודים זה לימודים, אבל הבעיה האמיתית היא שהם כל היום בפייסבוק". ככה זה הנוער של היום!
- אז מה את עונה להם?
- רק מביעה אמפתיה: "כן, אני יודעת, גם בעלי...".
- נורא נחמד מצדך.
- ... אגב, סיפרתי לך שתלמידה שלי מלפני שנתיים התארסה?
- איזה יופי. איך היא הכירה אותו?
- אהה... בפייסבוק.

שיר לשירה

סופרת הילדים והנוער, זהבה קור, סיפרה לי לפני זמן מה שהוצאות הספרים מגדירות היום את הספרות לנוער כבר מגיל 8. כלומר שספר לילד בן 8 הוא כבר ספר לנוער. אחרי ההפתעה הראשונית חשבתי שבעצם אני האחרון שצריך להיות מופתע. שירה, בתי הבכורה חגגה השבוע 8, ועם יד הלב - היא כבר שנתיים וחצי "נוער". אני רק צריך לצבוט את עצמי לפעמים כדי לזכור שאני מדבר עם בת 8 ולא עם בת-16-כאילו.

את השם 'שירה' נתנו לה על-פי תחושת בטן עמוקה. הוא ביטא היטב את מה שהרגשנו אחרי הלידה. שירה. ואולי רוח הקודש נזרקה בנו. למה רוח הקודש? כי שירה נולדה בכ"ז טבת. זהו גם תאריך הפטירה של הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), אבי תנועת "תורה עם דרך ארץ", ולוחם אמיץ כנגד הרפורמה בגרמניה במאה ה-19. הרש"ר הירש הוא הסבא של הסבא של הסבתא של שירה (היחוס הוא מצד רותי, אם שאלתם). כשנולדה שירה כלל לא ידענו שהיא נולדה בתאריך הפטירה שלו, ודאי שלא ידענו שהם חולקים גם את אותו תאריך לועזי - 31 בדצמבר, בהפרש של 114 שנה בדיוק. המידע המפיל-מהכסא הזה הגיע אלינו לאחר מעשה, דרך סבתה של רותי, נינתו של הרש"ר, ועורר התרגשות משפחתית עצומה. אבל למה כולם זוכרים את התאריך הלועזי? ובכן, פה יש "מוֹיפֶס". באותם ימים, כך מספרים, קיבלו המשמשים ברבנות את שכרם מהקהילה מראש עבור כל השנה, והרש"ר הירש, יקה טוב, היה מוטרד מאד מכך שהוא חלילה ישתכר יותר מן המגיע לו, אם ילך לעולמו באמצע השנה. מה עשה? הלך הלך הלך, והשביע את בניו שלאחר מותו הם יחזירו לקהילה את סכום הכסף שנותר עד סוף השנה. נעשה לו נס והוא נפטר ב-31 בדצמבר, ובניו לא היו חייבים לקהילה אפילו מארק גרמני אחד. מויפס של יקים...
והנה עוד מויפס, תחזיקו חזק: האם שמתם לב שהשם 'שירה' הוא בעצם חילוף אותיות 'הירש', או לחילופין, ראשי תיבות (כמעט) של 'שמשון רפאל הירש'? האם אין זו רוח הקודש שנזרקה בנו?
את כל זה, קשה שלא להבחין, אני אומר בחצי חיוך. זה נחמד, קצת מצחיק, קצת מחבר אותך לשורשים, ואני אוהב להתחבר לשורשים (אגב, שמעתי פעם משל נחמד שאומר שייחוס זה כמו שמיכה, זה לא מחמם אם אין כלום מתחת). אבל לפני כמה חודשים יצא לי לספר את הכל לאברך ש"סניק מאשדוד שאני נמצא איתו בקשר, ככה בדרך אגב, בתור קוריוז. ככל שהתקדם הסיפור אחזה את הבחור התרגשות עצומה, ובסופו הוא כבר העלה אותי לדרגת בעל מויפס אמיתי, ו"שלושה שותפים באדם" ועוד כהנה וכהנה. הוא כמובן לא היה סגור עד הסוף על הרש"ר הירש, ודאי תיאר לעצמו איזה מקובל עטוי גלימה ובעל חצר. הרב הירש המסכן, אם היה חי ודאי היה מתהפך בקברו. ואני יצאתי משם מהורהר בשאלה מהו 'נס', וכיצד אנשים תופסים אותו בצורה שונה. אבל על כך ראוי להרחיב בפעם אחרת.

נשים קטנות

הנשים, כפי ששמתם לב, כבר לא כל כך קטנות, וגם היציאות שלהן בהתאם. אבל מה שלא עובר בינתיים זה ההחלפות המצחיקות של זכר ונקבה: עקרון העל לקביעת המין של המילה הוא כמובן הסיומת שלה. מילה שמסתיימת בתנועת 'אָה' או 'אֶת' היא ללא ספק נקבה, והגיע הזמן שגם באקדמיה ללשון יפנימו את זה! כך יוצא שמִנְשָא היא ודאי נקבה ('איזה יפָה המנשא הזאתי'), וגם סרט (על שני מובניו, כלומר שתי מובניה), וכן, גם בית כנסת ('הבית כנסת בנחושה כל כך קטנה'), ואפילו חוט ('לא כזאת דקה, אני צריכה חוט עבָה!').
אבל ככל שהן קוראות יותר ספרים גם זה הולך ונעלם. ככה זה הנוער של היום.

16.12.2010

"אני רק שובר שיא"


פרסום ראשון: הקלטות נדירות ובלעדיות של הילד ששינה את העולם הגיעו הערב למערכת הבלוג שלי, ואני רוצה לשתף אתכם בחלקן. ההקלטה המוקדמת ביותר מתחילה כשהילד היה בן 6.
סקופ מטורף!

1990, מארק בן 6
- מארק בוא הביתה לאכול, כבר מאוחר.
- אמא אני באמצע, אני לא יכול לעצור עכשיו.
- מארק, אם אתה לא בא עוד שתי דקות אין ארוחת ערב.
- אבל אמא אני רק שובר שיא...

1992, מארק בן 8
- אמא, שמעת על האינטרנט?
- אינטרפול? מה קרה, הסתבכת איתם? שב לאכול חמודי.
- אינטרנט. זו רשת בינלאומית, תקשורת בין מחשבים, משרד ההגנה הודיע שהוא מאפשר גישה לכל...
- מארק, שט-אפ, השטרודל שלך מתקרר.
- אמא, זה מטורף, את יכולה לקנות, למכור, לראות מקומות, הכל שם, יש לזה פונטצ...
- מארק, אינפ כבר עם המדע הבדיוני הזה, תראה איפה החברים שלך ואיפה אתה, מה יצא ממך ילד כאפות?

1997, מארק בר מצוה
- מארק, יו-נואו סבא שלך רוצה שתניח תפילין.
- בסדר, אני רק גומר פה משהו במחשב.
- מארק, הוא רוצה שתלך אליו והוא ילמד אותך איך עושים את זה.
- תגידי לו שישלח לי במייל.
- מ א ר ק ! ! נמאס לי כבר מהשטויות שלך, סבא שלך רוצה לדבר איתך, תוציא כבר את האף המנומש שלך מהקופסא הזאת. מרובע שכמותך, תתחיל לחיות, עוד מעט אתה כבר גדול, אתה צריך ללמוד באוניברסיטה, לפרנס מש...
- איי נואו, איי נואו. יהיה בסדר אמא.


2001, מארק הולך לקולג'
- מארק דרלינג, אולי תבוא הביתה לחג, מה תעשה שם לבד בקולג'?
- אני לא יכול אמא, אני עובד על משהו חשוב.
- חשוב יותר מלהיות איתנו בתנקס גיבינג דיי?
- חשוב יותר מהכל, אמא, את עוד תשמעי על זה.
- כן, כמו ששמעתי עליך עד היום. בעולם הדמיוני שלך יש רק דיבורים ודיבורים.
- אמא, תאמיני לי, מרוב שאני עסוק אני לא רעב, לא אוכל ולא ישן.
- טוב ילד, נשלח לך תמונות בג'ימייל.
- רק לא בג'ימייל אמא...
- מארק, יש לך שם חברים להיות איתם?
- יש לי הרבה חברים אמא.
- מה זה הרבה? שלושה? ארבעה? אני מכירה אותך.
- כל האוניברסיטה חברים שלי אמא, זה פשוט...
- אויש, אתה בדיוק כמו אבא שלך. שום דבר כבר לא יצא ממך. חורש חורש ובסוף כלום.

2004, מארק בן 20, מייסד את פייסבוק
- הלו, אמא, את חייבת להכנס רגע לאינטרנט. תלחצי 'facebook'. f כמו fun, a כמו awesome...
- מארק מספיק, אתה עושה צחוק מהאמא שלך? אתה מנסה להראות לי עוד אתר מטופש שרק אתה והחברים החנונים שלך מוצאים בו ענין?
- אמא, יש כבר 22,000 כניסות תוך יום...
- זה כל החברים החנונים והמשועממים שלך, אני לא יודעת מה קורה שם היום, אבל בזמני באוניברסיטה למדו, לא שיחקו בשטויות, לא המציאו מקצועות מטופשים כמו "מדעי המחשב". חבל שאתה לא לוקח את עצמך בידיים פעם אחת ולתמיד.

2008, מארק משנה את העולם
- מארק דיר, חשבנו לנסוע לדודה אן לנופש של כמה ימים, תרצה לבוא איתנו?
- אמא, אני רוצה לממן לכם נופש של חודש באירופה.
- אבל אבא לא יכול לעזוב את העבודה.
- yes he can, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, את לא מבינה, יש מספיק בש...
- מארק, אתה לא מבין כלום. כסף בא והולך, וכדאי שתשמור את הגרושים שהשגת לזמנים קשים יותר, אולי פעם תתחיל לעבוד סוף סוף...


[מוקדש למארק צוקרברג, הילד המנומש בן ה-26, איש השנה של טיימס לשנת 2010].

12.12.2010

בעצם זריחה


שש וחצי בבוקר בנחושה. ריח של התחלה חדשה. מבט מזרחה. אורות הרי חברון שנראו כה ברורים בלילה כבו עתה, ולא נותר מהם אלא רכס הרים ארוך, אימתני ומלא הוד, שבינו לבין הרקיע מפריד פס צהוב-כתום-אדום דק. זריחה על הרי חברון, נופי ילדותי.
הרחוב עוד שקט, אך ראשוני הפועלים כבר הציתו את האוּר בין יסודות הבתים הסמוכים, והם מתכוננים לעוד יום עבודה. עד שייסימו לצפותם טיח מבית ומחוץ, לסיידם, לרצפם ולהשלימם – עד אז אנחנו היחידים שגרים פה ברחוב, יחד עם שכנינו בבית הדו-משפחתי. אם תרצו, חנכנו לא רק בית, אלא רחוב שלם. ד' אמות חדשות בארץ ישראל. בשבת היה מי שברך בבית הכנסת "מציב גבול אלמנה". אולי קצת נסחפנו פה ושם, אבל יש תחושה של התחלה חדשה.
ובשמונת הימים אפופי המצוות שחלפו עלינו, בהם קיימנו בלב הומה "מזוזה מימין וחנוכייה משמאל", ניסינו להתרגל לכל הפינות והפניות שבבית, וגם לפנים החדשות ולשמות שמאחוריהן. ובתוך השטף הזה, אין אנחנו מספיקים להודות, ואין אנחנו מספיקים לפרוק את כל ארגזינו (וי"ג רגשותינו) העמוסים. אך הצלחנו לרכז את כולם בפינה אחת בבית, שלא יפריעו לשגרה לה ייחלנו זמן רב, וכדי שנוכל לפרוק אותם במתינות, כל יום קצת, עד שימצא המקום הראוי לכל דבר ודבר.

ובשבוע הרוגש הזה רגשה ובערה הארץ. ואנו, לא די לנו שכילתה את ההר הירוק תמיד, ואיבדה את חייהם של 42 נפשות, עוד המשכנו להבעיר ולשלוח חיצי אש ואשם חסרי אחראיות, כלפי כל מי שעומד בראש משהו (תרבות "עריפת הראש בכל מחיר" השאולה מהכדורגל הישראלי), ללא מתינות, ללא מחשבה ,ללא הקשבה. והרי ברור שלולא הייתה האש מקפחת נפשות, איש לא היה נזעק. והרי ברור גם, לצערנו, שגם עוד אלף כבאים לא היו מצילים את יושבי האוטובוס בסיטואציה אליה נקלעו. ואחרי כל זה עוד הוסיפו כמה חכמי חלם וחסידיהם השוטים אש למדורה, כשנתנו פרשנויות לשריפה, זה בכה וזה בכה, וכילו את לבות ישראל מאחרי אלוקיהם, לפחות כמנין העצים שכילתה השריפה.

"לפעמים החיים
ממשיכים לא עוצרים
וישנם רגעים
נחשפים וחולפים
לפעמים החיים
עצובים שמחים
אבל אלו הם חיי
סוחפים, ממשיכים!

זהו רגע
שארצה שישאר
ברובד עמוק יותר
בתוך הנשמה

(מיכל חוטר ויונתן רזאל, מתוך "בעצם זריחה", הדיסק החדש של משפחת חוטר)

17.10.2010

על פשרות ועקרונות


"יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר 'עד כאן'". מי זוכר? נכון, זהו אהוד אולמרט בפתיחת מלחמת לבנון השניה, עטוי ז'קט לוחמני. לו הייתי ראש ממשלה הייתי מעסיק את אולמרט ככותב הנאומים שלי, בזה הוא מצוין, אבל האיש רחוק מאד מלעמוד על שלו. השבוע הוא נחשף שוב במלוא רפיסותו כשאמר שאם החברים מאמריקה מבקשים כל כך יפה להאריך את ההקפאה, למה שלא נענה להם?! באמת למה לא?
יש רגעים בחייה של אומה...
לעומת אולמרט, מצטייר נתניהו בציבור (או בתקשורת ליתר דיוק) כאדם לחיץ וחסר עמוד שדרה. אבל אני חייב לומר שאני מוריד את הכובע בפני ביבי של הקדנציה השניה. הן בפשרותיו המחושבות וההוגנות, והן בעמידתו האיתנה מול לחץ אמריקאי חסר תקדים, שלא חשבתי שיוכל להתמודד איתו.
לאחר כמעט עשרים שנים של "שיחות שלום" עקרות, השכיל נתניהו להעמיד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני על הנקודה המהותית ביותר. הוא שם אותה על השולחן כבר בתחילת הקדנציה שלו, בנאום בר אילן, בו נתן את הסכמתו העקרונית להקמת מדינה פלשתינית (אך לא מתוך גישה כנועה, כמו קודמו בתפקיד, או השלמה עם דעת קהל מדומה, אלא מתוך אחראיות), הוא שם את הדברים על השולחן כשאמר אז ש"שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית". זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.
ביבי של הקדנציה השניה מתגלה כאדם שקול ובשל שלא נרתע מלומר את משנתו בצורה ברורה. הוא הוכיח שהוא מוכן ללכת רחוק, שהוא מבין את הצורך להתפשר. הוא אמר "שתי מדינות לשני עמים" והלך לעשרה חודשי הקפאה (זה, אגב, צעד מבריק, פשרה משמעותית מבחינת הציבור בישראל, ללא ויתור טריטוריאלי שאין ממנו דרך חזרה). אפשר כמובן להסתכל על הכל כתמרונים פוליטיים, אבל אני מאמין שבבסיס הדברים יש נקודה אמיתית. בתמורה לכל אלה ביבי לא ביקש ויתור על זכות השיבה, גם לא חילופי שטחים או אוכלוסיות, הוא גם לא ביקש כסף ואפילו לא חומוס, הוא הלך צעד אחד אחורה, חזר לשורש הדברים וביקש הכרה. מה קרה? הכרה! לצערי (אך לא להפתעתי), הצעד הזה רק חשף את ערוותם של הפלשתינאים, וחידד עבורנו מיהם השכנים שלנו, ועם מי אנחנו באים לעשות שלום.
רבים משלים את עצמם בתחושה שהנה-הנה השלום נמצא פה מעבר לפינה, שהרי כולם יודעים בסוף מה יהיו גבולות הקבע, אז לא חבל על הזמן וההרוגים?... ידידנו אולמרט, למשל, אמר שאם רק היו נותנים לו עוד חודשיים בראשות הממשלה הוא כבר היה חותם על הסכם שלום. אויש, כמה חבל. חודשיים... רק עוד חודשיים, והיינו נוסעים לירושלים דרך בית לחם, לבאר שבע דרך תרקומיא, ובבתי הספר של הרשות היו מלמדים לימודי ליבה. רק חודשיים... איזה פספוס.
ההכרה בזכותנו לחיות במדינת ישראל, ריבונית, יהודית ודמוקרטית, כנראה שאינה מחוורת גם לרבים בתוכנו. לכן, דווקא בעת הזאת, בה מעמידים את הסכסוך על שורשו, יש צורך בחידוד הנקודה הזאת, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. מי שטוען שהתוספת "יהודית ודמוקרטית" לחוק האזרחות היא גזענית, כנראה שכח את הרקע להקמת המדינה, ואולי גם שכח שזו המדינה היחידה בעולם בה יהודים יכולים לחיות בשקט ובבטחה. מי שטוען שההצהרה מפלה בין יהודים לגוים אולי שכח את חוק השבות, ושכח שגם את הנוסח הקודם הצהירו רק מתאזרחים שאינם יהודים.
כן, זו בסך הכל הצהרה, האם שווה לנופף בה בפרובוקטיביות מתגרה שכזו? האם לא כדאי לשמור על עמימות שלווה? אני סבור שלא. אני מוכן באמת ללכת לפשרות אמיתיות ומרחיקות לכת, אבל לפני הפשרות צריך לברר מהם העקרונות. ואם אין הכרה, כנראה שבאמת אין עם מי לדבר.

ובנימה אישית...

"יש רגעים בחייו של אדם שהוא חייב להתפשר...". השבוע הייתי אמור "לתבוע" את חברת דרך ארץ (כביש 6) בועדת ערר חיצונית. מעשה שהיה כך היה:
לפני כשנה קיבלתי בדואר חשבונית לתשלום על מספר נסיעות בכביש 6, שאחת מהן היתה לצרכי עבודה. בעוד אני מברר את הפרוצדורה של פיצול התשלום מול מקום עבודתי ומול כביש 6, קיבלתי בדואר חשבונית נוספת, הפעם חשבונית קנס על אי תשלום במועד. והקנס, מתברר, מגיע כמעט לגובה החשבונית המקורית, כ-200 ₪.
נו, מה תגידו על זה? האם טייקוני כביש 6 זקוקים כל כך לכסף שלי? האם לא מגיעים לי יותר מעשרה ימים לתשלום חשבונית? (דו"חות חניה, למשל, אפשר לשלם עד 90 יום). ובכלל, לא היו לי שום כוונות רעות, בסה"כ רציתי לברר נוהל פשוט (שאגב, הסתבר למפרע כבלתי אפשרי). לתומי חשבתי שאם אסביר את הסיבה לעיכוב התשלום הדברים יתקבלו בהבנה, אחרי הכל אני אזרח שומר חוק ללא עבר פלילי. אך טעיתי. חברת דרך ארץ היתה מוכנה לבוא לקראתי רק ב-50% מהקנס, ורק אם אעשה מנוי.
"מה הם חושבים לעצמם?" אמרתי לעצמי, "איזו חוצפה" התעצבנתי. החלטתי שאני לא מוותר והגשתי ערעור לביטול הקנס. אם לא אזכה בערעור, לפחות אגרום להם להזיע. והם אכן הזיעו. עורכי הדין של החברה התקשרו אלי מספר פעמים, דיברו בבוטות רבה, איימו בתביעת הוצאות משפט, הגישו לי חשבונית על 50% מהקנס אפילו שאמרתי להם שאין לי כוונה לשלם אותה, כתבו דו"ח מפורט לועדת הערר... בקיצור, הזיעו. כשפניתי לחברת "אמון הציבור" ולעיתונאים נוספים הבנתי שאני לא מקרה יחיד. מכל הכיוונים שמעתי על הגביה האלימה של החברה ועל התלונות הרבות שמצטברות נגדה. הקנס שלי ירד כבר ל-100 ₪ בסה"כ, אבל החלטתי שאני הולך עד הסוף, אני אהיה דון קישוט ואשכב על הגדר למענכם, למען עתיד ילדיכם, למען רווחת מכוניותיכם, אני אראה להם מזה, בשם העם בישראל אני אראה להם...
התקפלתי. השבוע הם התקשרו אלי, ימים ספורים לפני הערעור, (הם התקשרו, לא אני!), והפעם בכובע של "השוטר הטוב". השיחה התגלגלה מפה לשם, הקנס חזר ל-50%, וביני לביני התחלתי לחשוש שאולי התביעה הזאת לא כ"כ פשוטה כמו שחשבתי, ושבעצם אף אחד לא בכיס שלי, ובכלל, למה לי לבזבז על זה יום שלם... בקיצור, התקפלתי.
מצד אחד התביישתי קצת. מה? אין לי עקרונות? ואחרי כל השעות שהשקעתי בזה – לא חבל? אבל מצד שני, אמרתי לעצמי, יש רגעים בחיים, שגם אם אתה מרגיש צודק במאה אחוז, כדאי שליתר בטחון תחזיק בכיס איזה סולם שתוכל לרדת איתו מהעץ. לא מכל דבר צריך לעשות מלחמה. יש רגעים בחייו של אדם, שעם כל הכבוד לעקרונות, הוא צריך לומר לעצמו 'עד כאן'.
אז עד כאן להפעם.

ובפינתנו "נשים קטנות":
ארוחת בוקר שגרתית באלון שבות:
נריה: אני רוצה לחם עם חמאה כמו בבית שלנו.
שירה: אבל אין לנו בית, זה הבית שלנו...

גפן: אפצ'י (מתעטשת).
הדר: גפן התאפצ'ה.

13.9.2010

פוליטירקל קורקט

ויהי בימי המלך החש-בראש, הוא החש-בראש המולך על מדינה קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם.
ויעש המלך משטה (היינו משט), ויקם סערה גדולה בלב ים, וימותו שם אנשים רבים, רבים יותר ממה שהיו צריכים, אפעס גם לא צדיקי הדור, אך תדמית המלך ניזוקה. ויקם המלך ועדת חקירה לבדוק מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה לפוליטירקל, ויאמר המלך לפוליטירקל, הכסף נתון לך, והאו"ם לעשות בו כטוב בעיניך. רק תדאג שהכל יהיה פוליטירקל קורקט. שלא יעשו לי בעיות.
ויפקד פוליטירקל פקידים בכל המדינה הקטנה עם השפם, ויקבצו אל ועדתו כל יודעי דת ודין, וכל מומחי הצבא, המשפט והפוליטירקל, לידע מה יעשה באותו המשטה. ויפילו פור הוא הגורל לפני הבאן (קי-מון), ויקבעו להתכנס בכט' לחודש אב, הוא חודש אוגוסט. גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה.
גם ואשט"י ( = ויצ"ו וארגוני נשים טורדניים) המלכה עשתה משטה נשים. ואותו המשטה – משטה תקשורתי היה. ותאמר ואשט"י אל נערותיה, אף לא הזמין פוליטירקל לועדתו כי אם את הגברים, ואילו את הערבים והעובדים הזרים הזמין – החרשתי, כי אין הטררם שווה אפילו רבע אייטם. ותקצוף ואשט"י מאד, וחמתה בערה בה, ותשלח ספרים אל כל כלי התקשורת החשובים ואל הפחות, לאמר: איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את בני מיני, ואיככה אוכל וראיתי באובדן האלמנט השוויוני.
ויהי אחר הדברים האלה, ויאמר החש-בראש אל פוליטירקל: לך כנוס את כל הנשים הראויות לוועדתך.

ויפקד פוליטירקל פקידים בכל המדינה הקטנה עם השפם, ויקבצו אליו כל אשה יודעת ספר ומשפט, וכל אשר שטה אי פעם בים או נסעה לחופשה בטורקיה. ובהקבץ נערות רבות, ובמלאת ימי מרוקיהן (ששה כותרות בידיעות אחרונות וששה עמודים בחינמונים ובעיתוני הנשים), שלח פוליטירקל את שרביטו אל הראשונה, ויאמר לה: מה שאלתך ומה בקשתך, עד חצי המלכות ותעש. ותמאן הראשונה לבא אל המשטה של פוליטירקל, ותמאנה גם השניה והשלישית, ותמאנה גם הרביעית והחמישית, והדת ניתנה בירושלים הבירה, ו"העיר" נבוכה. ולגבי ואשט"י – היא מחכה למשטה הבא.

ומשהו קטן לראש השנה:

אמר הדתי:
בשנה הבאה אני מקבל על עצמי לקום בזמן לתפילות, ללמוד דף יומי, ליטול ידים בבוקר דבר ראשון, לא לדבר לשון הרע, להסתכל פחות בטלוויזיה, וגם באינטרנט – רק מה שצריך, להקפיד על תפילת הדרך, לקיים מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאד", וגם – לכוון יותר בברכות הנהנין, לתת לילדי את החינוך הטוב ביותר שיש, להגיד איתם ק"ש על המיטה, ולהקפיד על שלום בית בכל מצב.

אמר החילוני:
בשנה הבאה אני מקבל על עצמי להגיע בזמן לעבודה, להקדיש זמן בשבתות לקריאה, להקפיד על נקיון הידים, להפסיק לרכל על השכנים, לא לעסוק בדברים אחרים בזמן העבודה, לשלם את אגרת רשות השידור, לא לגלוש באל-חוטי על חשבון השכנים, להקפיד על שינה לפני נסיעות ארוכות, לא לנסוע יותר מ-100 קמ"ש, וגם - להיות אדם ישר; לא לומר דברים שאיני מתכוון אליהם בכל לבי, להיות אדם טוב יותר לבני ביתי, להקשיב להם ולהבין את צרכיהם.

[ניסיתי לשים בטבלה זה מול זה אבל הממשק פה לא נותן לי...]

שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה

2.9.2010

יומן מסע

עזבנו את הקיבוץ והתנחלנו אצל ההורים.
שבוע של פרידות עבר עלינו, עמוס בזמן ובנפש. אחרי כל המילים והמחשבות והגעגועים חשבתי שנכון יותר יהיה למסור דיווח יבשושי ונטול סנטימנטים על השתלשלות האירועים, דיווח אינפורמטיבי נטו, כפי שנקלט ונרשם ביומן המבצעים המשפחתי שלנו.
אבל איפה נתחיל? נתחיל ביום שישי בבוקר, י"ז באלול, 27 באוגוסט. הבנות נסעו כבר לפני יומיים לפסגות, והשאירו את רותי ואותי עם גפן והאריזות. טוב, גפן לא ממש... איך לומר זאת בעדינות... לא הרימה תרומה משמעותית להתקדמות העבודה עד כה, אך אנו תקוה שהיא עוד תפתיע אותנו לטובה, אחרת לא נצא מפה היום. יום שישי יום קצר. קדימה לעבודה.

יום שישי
8:00
לאחר שסימנו אתמול לארוז את המטבח הקטנטן שלנו נוסעים לנגר באשדוד לתכנן את המטבח העתידי בנחושה. סגירות אחרונות, בחירת צבע לפורמייקה, אופציות שונות על הנייר וניסיון לדמיין אותם בתלת מימד. מחליטים מה שמחליטים, משאירים מה שמשאירים לפעם הבאה, וממשיכים.
9:15 בדרך חזור נכנסים לניחום אבלים אצל פורת במשואות יצחק. דוד אהרון (דוד של אבי) נפטר ממש כמה ימים לפני שעזבנו את בקעת שפיר, והוסיף עוד פרידה לפרידותינו. אהרון היה איש של שמחה פנימית ושל עבודת כפיים, אהב מאד אנשים ומוזיקה וידע היטב להאזין לשניהם. ביתם של אהרון ואסתר במשואות הוא לנו בית פתוח, חם ואהוב בשנים האחרונות, והקירבה הגיאוגרפית זיכתה אותנו בלא מעט מפגשים. במותו אירגן לנו אהרון פרידה נוספת גם מבית הקברות המשותף למשואות ולעין צורים, ובו שמות מוכרים רבים.
10:00 חזרה לשגרת האריזות. כלים נעטפים בעיתונים, חדרים מתרוקנים אל תוך קרטונים שנערמים להם זה על גבי זה בסלון ביתנו. כל תכולת הבית מונחת בתוך אריזות קרטון ארעיות, שממחישות היטב את השורה הפרפר-נחמדית: "בית זו בסך הכל קופסא שגרים בה, קופסא ולא יותר". אבל נדמה שזה בכל זאת קצת יותר.
13:30 אנחנו אורזים כבר שעות וגפן מפגינה ביצועי שינה מרשימים שמחפים על כל שעות העירנות שלה ביומיים האחרונים. המשיכי ככה מותק, בוא לא נפתח פה לשטן.
16:00 "רותי, אני רק רוצה עוד לפרק את ארון הבגדים, ההובלה צריכה להגיע בראשון בצהרים ואני לא רוצה להתקע עם זה. חצי שעה ואנחנו זזים".
16:20 אדית השכנה מלמטה עולה ומציעה גלידה. אני נמס בפניה (בפני הגלידה כמובן). תוך כדי שיחה מתברר שיש להם אורחים לשבת מאלון שבות. אז קדימה – בואי נעמיס עליהם את המחשב... עוד חצי שעה עברה.
17:00 "רותי אני לא נוסע ככה, אני חייב מקלחת" (רותי: "כן, גם אני").
17:30 אנחנו באוטו, אבל שכחתי משהו ואני עולה למעלה, רותי מחליפה עוד משפט עם שכנה מזדמנת. ועוד משפט, ועוד שלום והשעה כבר...
17:40 יצאנו. רותי שולחת מבטים אחרונים אל הדשאים והעצים והעמודים. למקום שהיה ביתה בתשע השנים האחרונות, אבל אנחנו כבר שבעי פרידות והשבת דוחקת להיכנס.
18:15 אוספים טרמפיסט מהגבעה הצרפתית, חבר של יונתן, אח של רותי. טרמפיסט תמים ומסכן שלא שיער בנפשו מה מחכה לו...
18:25 פקק בעליות לישוב אדם. נוסעים לאט אבל נוסעים. "נגיע כמה דקות לפני שבת, מקסימום בהדלקת נרות" אנחנו מדווחים לפסגות, "תקלחו בינתיים את הבנות".
18:30 הפקק עומד, אנשים עוברים לנסוע בנתיב הנגדי, בלחץ השבת גם אנחנו עוברים לשם ומתקדמים עוד קילומטר או שנים.
18:35 זהו. נעמדים. התנועה לכיוון אדם תופסת עכשיו את כל הכביש. משוליים עד שוליים. חמישה נתיבים עומדים. מה עושים?
18:40 אנשים שואלים אחד את השני, מתייעצים, המחשבות מתרוצצות בראש (נִשבּוֹת באדם... הבנות יעשו שבת בלעדנו בפסגות... בגדי השבת שלהן אצלנו... נשאיר את האוטו פה... יגנבו אותו...), וגם המושגים ההלכתיים קופצים מאליהם (מי שהחשיך עליו הדרך, תחומין, פיקוח נפש, צאת הכוכבים של ר"ת, מלאכות דרבנן ודאורייתא). טוב מה עושים?
18:45 גפן מרגישה את הלחץ ומוסיפה לו משלה. רותי מוציאה אותה מנדנה ומחזיקה אותה על הידים. פתאום חשבתי - הרי רופאים ואחיות מוסעים בשבת ע"י נהג גוי לבית חולים, למה שלא נעשה זאת גם אנחנו?
18:50 אני יוצא לחפש לנו גוי של שבת. לאחר כמה ניסיונות כושלים אני מגיע למשאית של איברהים וחמוד העושים את דרכם לשכם. איברהים (כבן 50) הוא דודו של חמוד שיושב על ההגה. אני עולה למשאית ומשכנע את איברהים בלחץ פיזי לא מתון במיוחד שיבוא וינהג לנו ברכב. איברהים המסכן לא מבין מה אני רוצה ממנו. הוא בסופו של צום רמדאן, עייף ורוצה הביתה כמו כולם. חמודי מסביר לו יפה, והנה – הפלא ופלא, איברהים פותח את החגורה ויורד אלינו. האם זוהי ישועתנו מן השמים?
18:52 פחות מרבע שעה לפני שבת מתיישב איברהים ברכב שלנו. אנחנו מסתכלים זה על זה בתדהמה ולא יודעים את נפשנו. על הכביש מסתובבים עוד כמה יהודים מתוסכלים ואובדי עצות, חלקם שבתו בסופו של דבר באדם, חלקם הגיעו ליעדם. אבל לנו יש את איברהים שלנו ואנחנו מרעיפים עליו ברכות בשם הקב"ה ואללה ומי לא.
18:55 המשטרה מגיעה ומפלסת דרך מאחור. איברהים נכנס ללחץ. אני אומר לו שיסע אחרי המשטרה וככה נחלץ מפה. "מה פתאום, אסור לי בכלל לנסוע ברכב ישראלי". הבחור מבוהל. בסוף גם המשטרה נתקעת יחד איתנו.
19:05 מבצע ניטרול אורות הרכב הסתיים בהצלחה. כעת נוכל לפתוח את הבגאז' כשנגיע ליעדנו. גם האור בתוך הרכב הועבר למצב off. פתאום יש זמן לחשוב על הכל... אופס, הדלתות מדליקות אור בלוח השעונים של הנהג, אז בינתיים אני יוצא ונכנס מהחלון. בפסגות איברהים כבר יפתח לנו את הדלת.
19:10 שבת שלום. מעדכנים את פסגות במצב. את רובם זה מרגיע (לא את כולם). מכבים פלאפונים. לאחר שכנועים רבים איברהים מתרצה ומשאיר בכיס החולצה את הכסף שדחפתי לו לשם. בינתיים הבנות בפסגות שמו על עצמם משהו. ואנחנו עומדים בפקק. שבת מפה שבת מפה ואיברהים באמצע. פשט חדש בסיפור החסידי הידוע.
19:15 "בחייאת איברהים תאכל משהו". הבחור מסתבר דתי לא פחות מאיתנו. הוא מתעקש על שבע וחצי ולא דקה לפני. בינתיים הוא לומד הלכות שבת ("מה, גם בלאפון אסור לכם?") ומוודא כל הזמן שחמודי האחיין נמצא בקשר עין.
19:30 איברהים שובר את הצום. מזל שכולנו דתיים ומבינים זה את זה. לכל אחד יש את הדת שלו ואת האיסורים שלו, וכל אחד עוזר לשני. אני לדודי ודודי לי. איברהים מקבל בשמחה את החלות שרותי הכינה לשבת. עכשיו גם הוא קצת נרגע. רותי פותחת בשיחה – "כמה ילדים יש לך?". איברהים: "שלושה ילדים ושתי בנות".
19:40 המשטרה הגיעה גם מלמעלה ומתחילה לשחרר את הפקק.
19:45 זהו. הגענו לכיכר אדם. נראה שהיתה פה תאונה קטנה והרבה טפשות של אנשים. אבל מה זה חשוב עכשיו, אנחנו מסובבים את הכיכר ושועטים לכיוון פסגות. בעצם הענין ההלכתי היחיד שעליו לא הצלחנו לתת מענה הוא סוגית תחום שבת, אבל חותני עוד הספיק לומר לנו בטלפון כמה סברות לקולא שקשורות לאיזור ולמצב... לא אלאה כאן את קוראי הבלוג בדברים אלו. יאללה נוסעים.
19:55 בתחנת הדלק איברהים עוצר ומחכה לאחיין שהתברבר קצת. לאחר כמה דקות הם מבצעים חבירה ועכשיו מתחילים לעלות. איברהים ואנחנו בראש, חמודי בעקבותינו, עולים לפסגות בקצב של משאית.
20:10 המכונית נכנסת אל תוך השער של פסגות שנשאר פתוח עקב המצב. גם הפטרול שם מחכה למאחרים. איברהים פותח לנו את הדלת (אם כבר שירות אז עד הסוף), חמודי יורד מהמשאית ומתקרב אלינו בברכת "שבת שלום" וחיוך מאוזן לאוזן. חיבוקים, ברכות, עוד חלות לשבת לשני חברינו הרעבים, ואנחנו מתחילים את דרכנו הביתה, אל מול עיניהם המשתאות של המתפללים היוצאים מבית הכנסת.
20:25 איחוד משפחות, קבלת שבת, שלום עליכם חטוף והרבה מרק עוף. שבת שלום.
אגב, אם מישהו מעונין לעשות מזה תסריט לסרט הוליוודי או של בי"ס מעלה – הרשות בידו.

יום ראשון
8:30
אני יורד לבדי בתחנת האוטובוס של עין צורים, וצועד את כברת הדרך מהכביש פנימה, כברת דרך אותה עשיתי עשרות אם לא מאות פעמים. מגיל 18 אני פה. כאן "נולדתי", כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי וקניתי חברים רבים. עכשיו אורזים.
8:40 נכנס לבית המקורטן. מדליק מזגן ומתחיל ל... איפה להתחיל בעצם...
9:00 המאוורר תקרה עושה לי בעיות. אביעד תקע אותו לפני ארבע שנים עם שבעה ברגים לתקרה ולך תפרק את זה עכשיו. זו משימה בשביל אלדר. אני בינתיים ממשיך לארוז. החפצים הפזורים בחדרים נאספים ומתקבצים כולם אל הסלון. ערימת הארגזים הולכת ותופשת נתח ועוד נתח מהרצפה, וכבר אין מקום לעבור.
9:45 אלדר השכן מלמטה עולה. בעינו החדה הוא מאבחן את הבעיה בשניות ונותן פתרון על המקום. אלדר שימש בשנים האחרונות כיועצנו הבכיר לענייני תיקונים ובעיות שונות. את מה שלא פותחת המברגה הוא פותח עם פיליפס ידני, ומה שלא עושה הפיליפס עושה הפלייר. תגיד לי אלדר, מה נעשה בלעדיך.
11:00 אחחח... המסקנטייפ נגמר לי שלושה ארגזים לסיום. איזה חוסר מזל. אם כבר יוצאים אז צריך לעשות עוד כמה דברים בחוץ.
11:40 סיבוב על האופניים – "טופס טיולים": דואר, מזכירות, מכולת, מרשם למרפאה, ויש עוד מקום שרציתי לפקוד, הישיבה.
12:10 נכנס לבית המדרש השומם כבר שנתיים. פה ישבתי, וגם פה, וגם פה. פה למדתי הלכה, ופה חברותא בגמרא, ופה שיעור עם אביה ופה ופה... וביציאתו מה הוא אומר, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. שלום.
13:00 טלפון לעדו הובלות. "נגיע בסביבות שלוש". אוקי אז יש לי זמן. אבל כבר אין לי מה לעשות... אז אני מתחיל לניילן מזרונים.
15:00 באמת כבר עשיתי הכל וההובלה לא נראית באופק. הורדתי וילונות, נורות, תמונות, פירקתי ארונות והברגות, ניתקתי את המקרר... מה עוד?
15:45 מחוסר עבודה אני הולך ללמוד חברותא עם ליאור. צריכים לגמור את הפרק. אבל לא גמרנו, השארנו עוד סיבה לבוא לביקור.
16:30 טלפון נוסף להובלה - "אנחנו כבר יוצאים לכיוונך". הבנתי. מכין עוד קפה, מיישר את הארגזים בסלון, מארגן את מעט הציוד שהולך לאלון שבות, מסדר את הסמרטוטים על השיש... נזכר בשיר של אתי אנקרי "אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים".
17:50 ההובלה הגיעה בשעה טובה. מרואן הנהג מנסה להתמקם בין העמודים (והשכנים מעודדים אותו להוריד אותם...). יחד עם מרואן מגיעים עָבֶּד ובאוראן. קפה קטן עם עוגיות מהמג"ל ויאללה. "תעשה לי טובה ותתחיל להעמיס למה אני על גחלים...".
18:30 טוב שלא ניסיתי לסחוב בעצמי, החבר'ה האלה לא יורדים את המדרגות עם פחות מחמישה קרטונים על הגב. ואין דבר כזה אצלם "לסחוב ביחד". לדעתי צריך לייסד מקצוע אולימפי בתחום זה.
18:45 עבד מתחיל להתעייף אך באוראן מפגין ביצועים מרשימים. הבחור בין 21 והוא במקצוע מגיל 13. מרואן מסדר את הקרטונים במשאית. הוא לא שותה איתם ולא אוכל, ואז אני מבין שגם הוא בענייני רמדאן. אני מספר להם את הסיפור מיום שישי. אבל עכשיו נגמרה ההפסקה וחוזרים לעבודה.
19:15 באוראן ואני הולכים לקנות במג"ל ארוחת ערב לשבירת הצום. יושבים יחד בדשא למטה, ארוחת סנדוויצ'ים טובה, עוד קפה ויאללה.
19:45 החושך ירד סופית, הסלון כבר התרוקן כמעט לגמרי, ועכשיו תורו של רמי קליינשטיין -"כשהבית ריק, הבית ריק, לא משנה אם אני צודק" וגם "קר שם בחוץ, החיים זה לא קיבוץ".
20:10 מורידים את המיטות של הבנות מהחלון לגינה של אדית.
20:50 הכל כבר למטה, הערבים מעמיסים את המקרר ואת מה שנשאר. סיבוב אחרון בבית, איסוף שאריות, נשיקה למזוזה. פרידה מרעות השכנה המיתולוגית שעוברת איתנו לנחושה. שלום שלום ושוב שלום.
21:00 מתניע את המכונית ומרים עוגן. הערבים מתעקשים על עצירה בתחנת הדלק לקנית סיגריות. קחו ת'זמן, למה לא.
21:45 הגענו לנחושה למחסן של נפתלי, אבל עד שפתחו לנו את הדלת עברו עוד עשר דקות.
22:00 הפריקה, יש להודות, הולכת הרבה יותר מהר, הפועלים במצב רוח מבודח. אני לא. אני עייף ורוצה הביתה.
23:10 גמרנו, סגרנו ונעלנו את הדלת. כל אחד קיבל את טיפו ובא על סיפוקו. לילה טוב ותודה על הכל. עכשיו נוסעים לאלון שבות.
23:30 פנצ'ר בעליה מרוגלית, כאילו שלא עברנו מספיק. מישהו מנסה לרמוז לי משהו? אני פורק את האוטו העמוס בשולחן ועוד כמה קרטונים המיועדים לגוש, וניגש להחליף גלגל.
23:45 למדתי על בשרי שפנצ'ר מחליפים רק כשהרכב ישר, שיפוע לא הולך. הרכב נופל לי שוב ושוב מהג'ק, אבל אני מתקשה למצוא מקום ישר. ברוך הבא להר!
00:30 הביתה בשמחה רבה. ותודה להורי שהביאוני עד הלום.

אחר כך יש גם התחלות של בית ספר, ו-1 בספטמבר, אבל זה בפעם אחרת.


ובפינתנו "נשים קטנות" שוב מככבת נריה:
"אבא, הבית בנחושה עלה לכם כסף? אבל לא קניתם אותו בשום חנות"...