עזבנו את הקיבוץ והתנחלנו אצל ההורים.
שבוע של פרידות עבר עלינו, עמוס בזמן ובנפש. אחרי כל המילים והמחשבות והגעגועים חשבתי שנכון יותר יהיה למסור דיווח יבשושי ונטול סנטימנטים על השתלשלות האירועים, דיווח אינפורמטיבי נטו, כפי שנקלט ונרשם ביומן המבצעים המשפחתי שלנו.
אבל איפה נתחיל? נתחיל ביום שישי בבוקר, י"ז באלול, 27 באוגוסט. הבנות נסעו כבר לפני יומיים לפסגות, והשאירו את רותי ואותי עם גפן והאריזות. טוב, גפן לא ממש... איך לומר זאת בעדינות... לא הרימה תרומה משמעותית להתקדמות העבודה עד כה, אך אנו תקוה שהיא עוד תפתיע אותנו לטובה, אחרת לא נצא מפה היום. יום שישי יום קצר. קדימה לעבודה.
יום שישי
8:00 לאחר שסימנו אתמול לארוז את המטבח הקטנטן שלנו נוסעים לנגר באשדוד לתכנן את המטבח העתידי בנחושה. סגירות אחרונות, בחירת צבע לפורמייקה, אופציות שונות על הנייר וניסיון לדמיין אותם בתלת מימד. מחליטים מה שמחליטים, משאירים מה שמשאירים לפעם הבאה, וממשיכים.
9:15 בדרך חזור נכנסים לניחום אבלים אצל פורת במשואות יצחק. דוד אהרון (דוד של אבי) נפטר ממש כמה ימים לפני שעזבנו את בקעת שפיר, והוסיף עוד פרידה לפרידותינו. אהרון היה איש של שמחה פנימית ושל עבודת כפיים, אהב מאד אנשים ומוזיקה וידע היטב להאזין לשניהם. ביתם של אהרון ואסתר במשואות הוא לנו בית פתוח, חם ואהוב בשנים האחרונות, והקירבה הגיאוגרפית זיכתה אותנו בלא מעט מפגשים. במותו אירגן לנו אהרון פרידה נוספת גם מבית הקברות המשותף למשואות ולעין צורים, ובו שמות מוכרים רבים.
10:00 חזרה לשגרת האריזות. כלים נעטפים בעיתונים, חדרים מתרוקנים אל תוך קרטונים שנערמים להם זה על גבי זה בסלון ביתנו. כל תכולת הבית מונחת בתוך אריזות קרטון ארעיות, שממחישות היטב את השורה הפרפר-נחמדית: "בית זו בסך הכל קופסא שגרים בה, קופסא ולא יותר". אבל נדמה שזה בכל זאת קצת יותר.
13:30 אנחנו אורזים כבר שעות וגפן מפגינה ביצועי שינה מרשימים שמחפים על כל שעות העירנות שלה ביומיים האחרונים. המשיכי ככה מותק, בוא לא נפתח פה לשטן.
16:00 "רותי, אני רק רוצה עוד לפרק את ארון הבגדים, ההובלה צריכה להגיע בראשון בצהרים ואני לא רוצה להתקע עם זה. חצי שעה ואנחנו זזים".
16:20 אדית השכנה מלמטה עולה ומציעה גלידה. אני נמס בפניה (בפני הגלידה כמובן). תוך כדי שיחה מתברר שיש להם אורחים לשבת מאלון שבות. אז קדימה – בואי נעמיס עליהם את המחשב... עוד חצי שעה עברה.
17:00 "רותי אני לא נוסע ככה, אני חייב מקלחת" (רותי: "כן, גם אני").
17:30 אנחנו באוטו, אבל שכחתי משהו ואני עולה למעלה, רותי מחליפה עוד משפט עם שכנה מזדמנת. ועוד משפט, ועוד שלום והשעה כבר...
17:40 יצאנו. רותי שולחת מבטים אחרונים אל הדשאים והעצים והעמודים. למקום שהיה ביתה בתשע השנים האחרונות, אבל אנחנו כבר שבעי פרידות והשבת דוחקת להיכנס.
18:15 אוספים טרמפיסט מהגבעה הצרפתית, חבר של יונתן, אח של רותי. טרמפיסט תמים ומסכן שלא שיער בנפשו מה מחכה לו...
18:25 פקק בעליות לישוב אדם. נוסעים לאט אבל נוסעים. "נגיע כמה דקות לפני שבת, מקסימום בהדלקת נרות" אנחנו מדווחים לפסגות, "תקלחו בינתיים את הבנות".
18:30 הפקק עומד, אנשים עוברים לנסוע בנתיב הנגדי, בלחץ השבת גם אנחנו עוברים לשם ומתקדמים עוד קילומטר או שנים.
18:35 זהו. נעמדים. התנועה לכיוון אדם תופסת עכשיו את כל הכביש. משוליים עד שוליים. חמישה נתיבים עומדים. מה עושים?
18:40 אנשים שואלים אחד את השני, מתייעצים, המחשבות מתרוצצות בראש (נִשבּוֹת באדם... הבנות יעשו שבת בלעדנו בפסגות... בגדי השבת שלהן אצלנו... נשאיר את האוטו פה... יגנבו אותו...), וגם המושגים ההלכתיים קופצים מאליהם (מי שהחשיך עליו הדרך, תחומין, פיקוח נפש, צאת הכוכבים של ר"ת, מלאכות דרבנן ודאורייתא). טוב מה עושים?
18:45 גפן מרגישה את הלחץ ומוסיפה לו משלה. רותי מוציאה אותה מנדנה ומחזיקה אותה על הידים. פתאום חשבתי - הרי רופאים ואחיות מוסעים בשבת ע"י נהג גוי לבית חולים, למה שלא נעשה זאת גם אנחנו?
18:50 אני יוצא לחפש לנו גוי של שבת. לאחר כמה ניסיונות כושלים אני מגיע למשאית של איברהים וחמוד העושים את דרכם לשכם. איברהים (כבן 50) הוא דודו של חמוד שיושב על ההגה. אני עולה למשאית ומשכנע את איברהים בלחץ פיזי לא מתון במיוחד שיבוא וינהג לנו ברכב. איברהים המסכן לא מבין מה אני רוצה ממנו. הוא בסופו של צום רמדאן, עייף ורוצה הביתה כמו כולם. חמודי מסביר לו יפה, והנה – הפלא ופלא, איברהים פותח את החגורה ויורד אלינו. האם זוהי ישועתנו מן השמים?
18:52 פחות מרבע שעה לפני שבת מתיישב איברהים ברכב שלנו. אנחנו מסתכלים זה על זה בתדהמה ולא יודעים את נפשנו. על הכביש מסתובבים עוד כמה יהודים מתוסכלים ואובדי עצות, חלקם שבתו בסופו של דבר באדם, חלקם הגיעו ליעדם. אבל לנו יש את איברהים שלנו ואנחנו מרעיפים עליו ברכות בשם הקב"ה ואללה ומי לא.
18:55 המשטרה מגיעה ומפלסת דרך מאחור. איברהים נכנס ללחץ. אני אומר לו שיסע אחרי המשטרה וככה נחלץ מפה. "מה פתאום, אסור לי בכלל לנסוע ברכב ישראלי". הבחור מבוהל. בסוף גם המשטרה נתקעת יחד איתנו.
19:05 מבצע ניטרול אורות הרכב הסתיים בהצלחה. כעת נוכל לפתוח את הבגאז' כשנגיע ליעדנו. גם האור בתוך הרכב הועבר למצב off. פתאום יש זמן לחשוב על הכל... אופס, הדלתות מדליקות אור בלוח השעונים של הנהג, אז בינתיים אני יוצא ונכנס מהחלון. בפסגות איברהים כבר יפתח לנו את הדלת.
19:10 שבת שלום. מעדכנים את פסגות במצב. את רובם זה מרגיע (לא את כולם). מכבים פלאפונים. לאחר שכנועים רבים איברהים מתרצה ומשאיר בכיס החולצה את הכסף שדחפתי לו לשם. בינתיים הבנות בפסגות שמו על עצמם משהו. ואנחנו עומדים בפקק. שבת מפה שבת מפה ואיברהים באמצע. פשט חדש בסיפור החסידי הידוע.
19:15 "בחייאת איברהים תאכל משהו". הבחור מסתבר דתי לא פחות מאיתנו. הוא מתעקש על שבע וחצי ולא דקה לפני. בינתיים הוא לומד הלכות שבת ("מה, גם בלאפון אסור לכם?") ומוודא כל הזמן שחמודי האחיין נמצא בקשר עין.
19:30 איברהים שובר את הצום. מזל שכולנו דתיים ומבינים זה את זה. לכל אחד יש את הדת שלו ואת האיסורים שלו, וכל אחד עוזר לשני. אני לדודי ודודי לי. איברהים מקבל בשמחה את החלות שרותי הכינה לשבת. עכשיו גם הוא קצת נרגע. רותי פותחת בשיחה – "כמה ילדים יש לך?". איברהים: "שלושה ילדים ושתי בנות".
19:40 המשטרה הגיעה גם מלמעלה ומתחילה לשחרר את הפקק.
19:45 זהו. הגענו לכיכר אדם. נראה שהיתה פה תאונה קטנה והרבה טפשות של אנשים. אבל מה זה חשוב עכשיו, אנחנו מסובבים את הכיכר ושועטים לכיוון פסגות. בעצם הענין ההלכתי היחיד שעליו לא הצלחנו לתת מענה הוא סוגית תחום שבת, אבל חותני עוד הספיק לומר לנו בטלפון כמה סברות לקולא שקשורות לאיזור ולמצב... לא אלאה כאן את קוראי הבלוג בדברים אלו. יאללה נוסעים.
19:55 בתחנת הדלק איברהים עוצר ומחכה לאחיין שהתברבר קצת. לאחר כמה דקות הם מבצעים חבירה ועכשיו מתחילים לעלות. איברהים ואנחנו בראש, חמודי בעקבותינו, עולים לפסגות בקצב של משאית.
20:10 המכונית נכנסת אל תוך השער של פסגות שנשאר פתוח עקב המצב. גם הפטרול שם מחכה למאחרים. איברהים פותח לנו את הדלת (אם כבר שירות אז עד הסוף), חמודי יורד מהמשאית ומתקרב אלינו בברכת "שבת שלום" וחיוך מאוזן לאוזן. חיבוקים, ברכות, עוד חלות לשבת לשני חברינו הרעבים, ואנחנו מתחילים את דרכנו הביתה, אל מול עיניהם המשתאות של המתפללים היוצאים מבית הכנסת.
20:25 איחוד משפחות, קבלת שבת, שלום עליכם חטוף והרבה מרק עוף. שבת שלום.
אגב, אם מישהו מעונין לעשות מזה תסריט לסרט הוליוודי או של בי"ס מעלה – הרשות בידו.
יום ראשון 
8:30 אני יורד לבדי בתחנת האוטובוס של עין צורים, וצועד את כברת הדרך מהכביש פנימה, כברת דרך אותה עשיתי עשרות אם לא מאות פעמים. מגיל 18 אני פה. כאן "נולדתי", כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי וקניתי חברים רבים. עכשיו אורזים.
8:40 נכנס לבית המקורטן. מדליק מזגן ומתחיל ל... איפה להתחיל בעצם...
9:00 המאוורר תקרה עושה לי בעיות. אביעד תקע אותו לפני ארבע שנים עם שבעה ברגים לתקרה ולך תפרק את זה עכשיו. זו משימה בשביל אלדר. אני בינתיים ממשיך לארוז. החפצים הפזורים בחדרים נאספים ומתקבצים כולם אל הסלון. ערימת הארגזים הולכת ותופשת נתח ועוד נתח מהרצפה, וכבר אין מקום לעבור.
9:45 אלדר השכן מלמטה עולה. בעינו החדה הוא מאבחן את הבעיה בשניות ונותן פתרון על המקום. אלדר שימש בשנים האחרונות כיועצנו הבכיר לענייני תיקונים ובעיות שונות. את מה שלא פותחת המברגה הוא פותח עם פיליפס ידני, ומה שלא עושה הפיליפס עושה הפלייר. תגיד לי אלדר, מה נעשה בלעדיך.
11:00 אחחח... המסקנטייפ נגמר לי שלושה ארגזים לסיום. איזה חוסר מזל. אם כבר יוצאים אז צריך לעשות עוד כמה דברים בחוץ.
11:40 סיבוב על האופניים – "טופס טיולים": דואר, מזכירות, מכולת, מרשם למרפאה, ויש עוד מקום שרציתי לפקוד, הישיבה.
12:10 נכנס לבית המדרש השומם כבר שנתיים. פה ישבתי, וגם פה, וגם פה. פה למדתי הלכה, ופה חברותא בגמרא, ופה שיעור עם אביה ופה ופה... וביציאתו מה הוא אומר, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש. שלום.
13:00 טלפון לעדו הובלות. "נגיע בסביבות שלוש". אוקי אז יש לי זמן. אבל כבר אין לי מה לעשות... אז אני מתחיל לניילן מזרונים.
15:00 באמת כבר עשיתי הכל וההובלה לא נראית באופק. הורדתי וילונות, נורות, תמונות, פירקתי ארונות והברגות, ניתקתי את המקרר... מה עוד?
15:45 מחוסר עבודה אני הולך ללמוד חברותא עם ליאור. צריכים לגמור את הפרק. אבל לא גמרנו, השארנו עוד סיבה לבוא לביקור.
16:30 טלפון נוסף להובלה - "אנחנו כבר יוצאים לכיוונך". הבנתי. מכין עוד קפה, מיישר את הארגזים בסלון, מארגן את מעט הציוד שהולך לאלון שבות, מסדר את הסמרטוטים על השיש... נזכר בשיר של אתי אנקרי "אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים".
17:50 ההובלה הגיעה בשעה טובה. מרואן הנהג מנסה להתמקם בין העמודים (והשכנים מעודדים אותו להוריד אותם...). יחד עם מרואן מגיעים עָבֶּד ובאוראן. קפה קטן עם עוגיות מהמג"ל ויאללה. "תעשה לי טובה ותתחיל להעמיס למה אני על גחלים...".
18:30 טוב שלא ניסיתי לסחוב בעצמי, החבר'ה האלה לא יורדים את המדרגות עם פחות מחמישה קרטונים על הגב. ואין דבר כזה אצלם "לסחוב ביחד". לדעתי צריך לייסד מקצוע אולימפי בתחום זה.
18:45 עבד מתחיל להתעייף אך באוראן מפגין ביצועים מרשימים. הבחור בין 21 והוא במקצוע מגיל 13. מרואן מסדר את הקרטונים במשאית. הוא לא שותה איתם ולא אוכל, ואז אני מבין שגם הוא בענייני רמדאן. אני מספר להם את הסיפור מיום שישי. אבל עכשיו נגמרה ההפסקה וחוזרים לעבודה.
19:15 באוראן ואני הולכים לקנות במג"ל ארוחת ערב לשבירת הצום. יושבים יחד בדשא למטה, ארוחת סנדוויצ'ים טובה, עוד קפה ויאללה.
19:45 החושך ירד סופית, הסלון כבר התרוקן כמעט לגמרי, ועכשיו תורו של רמי קליינשטיין -"כשהבית ריק, הבית ריק, לא משנה אם אני צודק" וגם "קר שם בחוץ, החיים זה לא קיבוץ".
20:10 מורידים את המיטות של הבנות מהחלון לגינה של אדית.
20:50 הכל כבר למטה, הערבים מעמיסים את המקרר ואת מה שנשאר. סיבוב אחרון בבית, איסוף שאריות, נשיקה למזוזה. פרידה מרעות השכנה המיתולוגית שעוברת איתנו לנחושה. שלום שלום ושוב שלום.
21:00 מתניע את המכונית ומרים עוגן. הערבים מתעקשים על עצירה בתחנת הדלק לקנית סיגריות. קחו ת'זמן, למה לא.
21:45 הגענו לנחושה למחסן של נפתלי, אבל עד שפתחו לנו את הדלת עברו עוד עשר דקות.
22:00 הפריקה, יש להודות, הולכת הרבה יותר מהר, הפועלים במצב רוח מבודח. אני לא. אני עייף ורוצה הביתה.
23:10 גמרנו, סגרנו ונעלנו את הדלת. כל אחד קיבל את טיפו ובא על סיפוקו. לילה טוב ותודה על
הכל. עכשיו נוסעים לאלון שבות.
23:30 פנצ'ר בעליה מרוגלית, כאילו שלא עברנו מספיק. מישהו מנסה לרמוז לי משהו? אני פורק את האוטו העמוס בשולחן ועוד כמה קרטונים המיועדים לגוש, וניגש להחליף גלגל.
23:45 למדתי על בשרי שפנצ'ר מחליפים רק כשהרכב ישר, שיפוע לא הולך. הרכב נופל לי שוב ושוב מהג'ק, אבל אני מתקשה למצוא מקום ישר. ברוך הבא להר!
00:30 הביתה בשמחה רבה. ותודה להורי שהביאוני עד הלום.
אחר כך יש גם התחלות של בית ספר, ו-1 בספטמבר, אבל זה בפעם אחרת.
ובפינתנו "
נשים קטנות" שוב מככבת נריה:
"אבא, הבית בנחושה עלה לכם כסף? אבל לא קניתם אותו בשום חנות"...
ת הצלצול בפלאפון, עד שאתה מגלה שזה 'הדף המנגן' הזה שנפתח לו באגביות, בלי להתריע מראש... ועוד זה מנגן וזה בא – העכבר שנח לו לרגע, מבלי משים, על איזה חלון פרסומת מיותר, משמיע פתאום קולות צווחה ומעיר ישנים מתרדמתם (מתוך הרמקולים שנשכחו על פול-ווליום). תגיד לי, יון, בשביל מה אתה צריך את זה? לא חראם? הרי אין עוד אתר חדשותי שמשתווה לשלך, והאמן לי שבצר לי כבר רעיתי בשדות זרים, ושלא תדע לאילו מחוזות הגעתי, אבל חזרתי הביתה, ואני מבקש גם ממך – חזור בך מתאוות הבצע הממשכנת את גולשיך. תן לשים ת'ראש על דיונה, תן לגלוש, תן להנות מהתוכן, תן לנו חדשות כי אנחנו צורכים אותם כמו מים.
