הוא נכנס אלי למשרד בראשון בבוקר, יהודי מבוגר עם ארשת פנים חמורה. "איזה אסון... משפחה שלמה, תינוקת... ככה הם הלכו, והילדה המסכנה...".
"כן", אמרתי, "בכלל, זה היה סוף שבוע מאד קשה".
"איך עושים דבר כזה? אלה לא בני אדם, גם חיות לא עושות ככה אחת לשניה".
"יותר מדי אסונות, בוא נדבר על דברים שמחים".
..."והיפנים המסכנים, אחרי הכל גם הם בני אדם, 'ורחמיו על כל מעשיו' כתוב, אבל המשפחה הזאת - מאיפה יהיה להם כח להמשיך? מאיפה?"
מאיפה... מאיפה... ואיפה אתה? איתמר ויפן, יפן ואיתמר. אסון רדוף אסון, האחד קרוב קרוב, נוגע בהוויית הסכסוך הקיומית אליה נולדנו, שהפכה לחלק מזהותנו, וסופה מי ישורנו, והשניה אי שם, במקום הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת, ומה לי ולזה?
אלא שהכפר הגלובלי הפך את האסון הזה לקרוב מאד. האנשים האלה שלופתים את ראשם בתדהמה על גשר האספלט נראים לי מוכרים, דומים, קרובים. אנחנו מלובשים באותו סגנון (בעצם אני לבוש כמוהם). גם גורדי השחקים מאחוריהם נראים לי מוכרים וידידותיים. תרבות. אף פעם לא הייתי ביפן, אבל גם בשומרון, לבושתי, לא הייתי שנים רבות, ועמוק בתוך תוכי מקננת איזו תחושה שאני מפחד לבטא, שמא גדרות של בטון וגבעות פרא הולידו תרבות חדשה, שהיא במובנים רבים זרה לי.
ומאידך, אלה הם אחי, בשר מבשרי. היא האחות של השכן והוא השכן של הבן דוד. אלה הם החברים של החברים. בעל-אשה-משפחה. ממש כמונו. משפחה. שמא אין החומות מבטאות יותר מכמה ניואנסים, אך מתחת לפני השטח רב המשותף.
בליל שבת כשחזרתי עם בתי מהתפילה, וצלילי מזמור צ"ג עוד מהדהדים בנפשי "מקולות מים רבים, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה' ", סיפרתי לה על האסון ביפן, והיא מיד קפצה "מה, גם נוריקו-סאן טבעה?". 'נוריקו-סאן הילדה מיפן' הוא ספר בן 50, בתרגום לאה גולדברג, המתאר מפגש של ילדה אירופאית עם ילדה יפנית ותרבותה. ניסיתי להסביר לה שיש המון יפנים, שזה רק סיפור ופה זה על אמת, אך ללא הועיל. "גם נוריקו-סאן אמיתית, היא הראתה לה איך הם אוכלים, והבטיחה לה שבשנה הבאה היא תבוא לבקר אותה במדינה שלה". אדם קרוב אצל עצמו.
וככל שחולפים הימים אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב בתמונות הבלתי נתפסות משם. "נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים". בתמונות מאיתמר לא אצפה, גם אם הן יהיו מרוחות מחר על העיתון, ועל הרצח הנורא הזה לא אספר לבתי. אולי זה מפני שעל הדברים הכואבים באמת קשה לדבר. אינני יודע.
וזכרם לא יסוף
חג נחמד הפורים הזה. תחפושות, מסיבות לילדים, מסיבות למבוגרים, סעודה חגיגית, משלוחי מנות, הוראות קבע לאביונים. נו, נחמד. אבל מי שלא חוה פורים בישיבה כנראה לא זכה מימיו לחגוג אותו כמו שצריך. בכל שנה מחדש מתעורר בי איזה געגוע לתקופה ההיא, לפורים ההוא, שבו לא היה צורך במסכות בשביל לשמוח, ולא היה צורך במשלוחי מנות כדי להתגבר על הציניות ליום אחד, ופשוט לאהוב את רעך כמוך. במסיבת פורים בחולצה לבנה, במעגל של דיבוק חברים לצלילי 'על הניסים' מסורתי, עם קצת שתיה משחררת, שם היו יוצאים כל הסודות האמיתיים שלא עברו את מחסום ההתנהלות המהוגנת של היום-יום. שם עמדנו על טיבו האמיתי של החג, שכל עניינו הוא להתחפש כדי להתגלות. הפוך על הפוך.
נשים קטנות:
הדר (4.5): אבא, נכון "פורים" זה בגלל כל האיפורים שמתאפרים בחג הזה?
ולסיום חידה: מה עשה אחשוורוש כשנדדה שנתו ולא הצליח להרדם? ברור, הוא ראה "דוּדוּ פורים"!
