"מזל שיש מונדיאלים, ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה". (אשכול נבו, משאלה אחת ימינה, עמ' 15. ספר חובה!)
אמת ויציב ונכון וקיים, ברשומה הראשונה שפרסמתי מעל דפי בלוג זה הבעתי את הסתייגותי, התבגרותי והשתחררותי מעולם הכדורגל, אך כמו במשל המפורסם על החתולים שהוציאו להם את הטבק והם חזרו לטבעם - כך גם אנחנו הגברים - מריחים קצת כדורגל, תחרות, אקשן, ואנחנו כבר משננים את טבלת ממוצעי השערים לטורניר ביחס לתנאי מזג האויר וגובה הדשא.
גם אם אכתוב עוד אלף פעם שאני לא אוהב כדורגל, לא אוכל להתכחש לצופן הגנטי הטבוע בי. מקסיקו 86' רבותי, שם זה התחיל אצלי. כיוון שעוד לא היתה לנו טלויזיה (מדובר הרי באמצע המאה ה-18) נדדנו לבית משפחת לוי, השכנים, כדי לצפות בגמר בין ארגנטינה לגרמניה המערבית. השעה 23:00 בלילה (קיבלתי אישור מיוחד להישאר ער), התוצאה 2-2. עמית לוי המבוגר ממני בשנה מתחיל לנמנם בכורסה הביתית שלו בדקות הסיום, בדיוק כשדייגו מראדונה, באחד השערים היפים של חייו והיפים אי פעם, לוקח את הכדור לאורך כל המגרש, עובר איזה שבעה שחקנים וקובע את תוצאת המשחק: 3-2. התמכרתי.
מאיטליה 90' זכורים לי בעיקר ה 1-0 של ארגנטינה על ברזיל בשמינית הגמר (הדלקתי את הטלויזיה בדיוק בגול), וה 3-2 של אנגליה על קמרון בהארכה. לעמית לוי היתה הזדמנות חוזרת לראות את ארגנטינה וגרמניה המערבית מגיעות שוב לגמר (וכשאני חושב על זה, למה לא גרמניה? זה היה אחרי נפילת חומת ברלין...), הפעם היתה ידה של גרמניה המערבית על העליונה. 1-0.
הגמר של ארה"ב 1994 היה במוצאי איזה צום. כבר היינו באלון שבות, ואני זוכר בדיוק איפה ישבנו, אבא, הלל ואני, ועד שאבא בא לראות איזה משחק – זה נגמר ב 0-0 משמִים, ופנדל של רוברטו באג'יו שעף לשמים והעניק עוד גביע לברזיל.
צרפת 98', בדיוק סיימתי מסלול בתותחנים, ובדיוק קבעו לי ולעוד כ-20 חיילים שיחת מג"ד על הגמר. מה הוא מטומטם המג"ד הזה?!! ישר פניתי לשליש וסידרתי לעצמי להיות הראשון בתור, בשיחה עצמה שתקתי כמו דג ורק חיכיתי שהוא יחליט איפה לשבץ אותי. איך שהיא הסתיימה רצתי למועדון והגעתי בדיוק לראשון של זידאן, זה נגמר כזכור ב 3-0 אגדי של צרפת על ברזיל.
הגענו ל 2002, אני בישיבה. המונדיאל נערך ביפן ובקוריאה הדרומית. בגלל הפרשי השעות חלק מהמשחקים התקיימו בבוקר, ואנחנו נאלצנו להבריז פה ושם מ'סדר בוקר' כדי לצפות בהם בבית של יובל אוליבסטון. אבל את הצמד של רונאלדו על גרמניה בגמר כולם כבר ראו אצלי בקראוון.
גרמניה 2006, כמה חבר'ה בקיבוץ ארגנו הקרנה על מסך ענק באיזה מועדון. לראשונה נוכחתי לדעת עד כמה מסך גדול הוא משמעותי, אתה מרגיש כמו אחד מהצופים במגרש. ועל הצמד של איטליה בדקות הסיום כבר נאמר הכל...
ומה צופן לנו החודש הקרוב - דרום אפריקה 2010?? אולי זה תורם של הספרדים הפעם, אולי של מסי ומראדונה, או של האנגלים שלא לקחו את הגביע מאז 1966, ותמיד יש לי סנטימנטים אליהם משום מה... מי יודע.
אבל מה בטוח, וראוי שנאמר זאת שוב: "מזל שיש מונדיאלים, ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה".
דרום אפריקה 2010 – Here We Come !!!
