סקטוריאלי
לא נראה לי
לא חרד"ל ולא מפד"לי
גם עם ביבי
לא, לא בא לי
מלוקק ותיאטרלי
קצת עם שלי
מתחשק לי
ובכל זאת - זה קשה לי
אמסלם
גם רב גם אסלי
אבל אין סיכוי ריאלי
רבובדיה, אריה, אלי
ציפי, יאיר, חוטובלי
אנסטסיה מיכאלי
לא יודע מה קורה לי
רשימת שמות ברוטאלית
חגיגה אלקטוראלית
מה לי הכא, התם מה
לי
כשהכול כה פרסונאלי
אין מפד"ל, יש
רק נפתלי
אין עתיד, יש איש עם
ג'לי
יש את שלי, בוז'י,
חילי
אבל שם גם מיכאלי
השאלה המסקרנת
מה בין שרה לבין בנט
אמנון יצחק רב או
רבי
מי ממשיך דרכו של
רבין
אין פה דרך, רק בערך
התנצחות ללא שום ערך
לכל איש יש שם ופתק
ומאחוריו רק מֶתֶק
וזיוף, לזות שפתיים
אותיות אחת או שתיים
או שלוש, אך כל היתר
רק יכבידו על המסר...
כן, הפעם זה לא קל
לי
אם להישאר לוקאלי
או לחשוב דווקא
גלובלי
אז הכרעתי - עץ או
פלי!
הגניזה האפגנית משגעת את העולם. 29 מסמכים בני
אלף שנה העלו שוב את הנושא הזה לכותרות, לאחר שנקנו לפני כמה ימים ע"י הספריה
הלאומית. היום היתה לי הזכות לראות חלק מהמסמכים מקרוב, ולשמוע את פרופ' חגי בן
שמאי, מי שהיה ועודנו האדם הקרוב ביותר לרכישת המסמכים ולפענוחם. לאחר ההרצאה של
בן שמאי התפתחה ביני לבין גידי טל, חוקר צעיר ומבטיח בשמי מדעי הרוח, השיחה הדמיונית
הבאה:
גידי: באמת יפה מאוד, מסמך משנת 1005 זה ממש מרגש. רק
שנדמה לי שהלכתם קצת רחוק עם הסיפור הזה. אם הכול כבר סרוק והכול קריא, אז למה בעצם
להוציא על זה מאות אלפי דולרים?
אני: כי סריקה אף פעם לא תהיה כמו המקור.
גידי: שטויות. תשאל את כל החוקרים שבעבר היו נוסעים
לספריות בכל העולם כדי לראות כתבי יד, והיום הם מקבלים את הכול על צג המחשב, עם
אפשרות להגדיל, לסובב, לבודד. כולם היום יודעים שסריקה טובה היא הרבה יותר איכותית
מהמקור.
אני: ואיך בדיוק אתה מתכוון לעשות בדיקת פחמן 14
כדי לתארך את הנייר?
גידי: אתה יודע מה, קח את המסמכים שלך ותעשה להם
בדיקת פחמן 14? תוציא על זה כמה גרושים. אני עדיין לא מבין למה לרכוש את זה בסכומי
עתק ועל מה כל המהומה.
אני: רואים שאף פעם לא החזקת מסמך מקורי ביד. אם תבוא
פעם לארכיון אולי תבין את הערך של הנייר, תבין שכל מסמך שאתה מחזיק הוא העותק
היחיד בעולם כולו. אין שכפולים, אין דיגיטציה, אין עוד מלבדו.
גידי: אז הכול סנטימנטים, עליתי עליך. מסמכים ישנים
פשוט עושים לך את זה. שיהיה לך לבריאות, אבל לי הם לא עושים שום דבר, תן לי את
התוכן, את הטקסט, עזוב אותי מהנייר.
אני: כשיש את המקור תמיד אפשר לחזור אליו ולבדוק
אותו, המדע משתנה, מידע חדש צץ, טכניקות חדשות, ערעורים ופקפוקים. אם אתה מחזיק את
המקור תמיד יש לאן לחזור.
גידי: אז שיתכבדו המסמכים וישבו איפה שהוא. למה
הארכיונים והספריות כל כך להוטים לקנות? יש לי הרגשה שבסך-הכול מדובר פה על יוקרה
של המוסד, יוקרה שעולה לכם הרבה מאוד כסף.
אני: יש בזה משהו, אני מודה. גם יוקרה היא חלק
מהעסק, אבל לא רק.
גידי: יוקרה וסנטימנטים.
אני: גם וגם, אבל לא רק. יש מה שנקרא "ערך של
מקור", שמעת על זה?
גידי: שמעתי. שלוש מילים שמהלכות קסם על החוקרים
ועל האספנים. אבל למה בעצם? מהו אותו ערך שיש למקור, אם אני יכול לקרוא את הטקסט
גם על צג המחשב?
אני: אתה טועה בגדול. אתה מתייחס רק לתוכן, אבל
המידע שיש למסמך היסטורי הוא לא רק האותיות, לא רק התוכן. תפיסת המחקר המודרני
מעבירה אותך על דעתך, שכחת שמעבר לטקסט יש גם דף, או קלף, ויש גם דיו, וגודל וצורה
וטקסטורה. זה מאוד משנה איך התוכן נמסר, מה נושא אותו, איך כתבו אותו, הרי לשיטתך
מספיק שאני אספר לך בעל-פה מה כתוב במסמך, ולא חשוב אפילו באיזו שפה הוא כתוב.
גידי: אני לא אומר שזה לא חשוב, אני רק אומר שבעולם
הדיגיטלי שלנו יש פתרון כמעט לכל הדברים האלה. אתה שייך לעולם מיושן ששומר מסמכים,
עזוב את זה, תן לי סריקה של כל מה שאתה עובד עליו ואני כבר אסתדר.
אני: תירגע, שכחת שעיקר החשיבות בארכיון היא להקשר
שבו הדברים נמצאים.
גידי: אבל בגניזה האפגנית אין שום הקשר! סתם אוסף
של מסמכים!
אני: אוסף מסמכים נדירים מלפני 1000 שנים, סליחה
שאני קטנוני.
גידי: אין לי בעיה שאתה קטנוני, יש לי בעיה שעל
התחביב הקטנוני הזה אתה והחברים שלך מוציאים מאות אלפי דולרים, וזה אחרי שכבר
ראיתם וקראתם את רוב המסמכים.
אני: אתה מסתכל רק על הערך השימושי של המסמכים.
מבחינתך ברגע שקראת, פיענחת, רשמת את הטקסט במחשב - המסמך כבר לא מעניין אותך. אתה
משתמש וזורק. אבל יש ערך של מקור שממנו אתה מתעלם.
גידי: זה מה שאני שואל אותך כל הזמן, מהו הערך
הקדוש של המקור שכל כך חשוב לך?
אני: כפי שאמרתי, זה גם היכולת לחזור למקור, וגם
הצדדים הקודיקולוגיים שלו (דיו, חומר, גודל, צורה), וכן, גם הריח, והיוקרה,
והיכולת לשמר אותו ולהציג אותו, אבל לא רק, זה הרבה יותר מזה.
גידי: 'הרבה יותר מזה' - אתה שם לב שאתה לא מצליח
להסביר אפילו לעצמך מה הערך שיש פה?
אני: כי בעצם אני לא חייב לתת פה שום הסבר. מקור
הוא מקור. הוא הדבר עצמו, כמו ספר תורה שקמים לכבודו ומנשקים אותו, למרות שיודעים
מה כתוב בו, כמו אדם שמדברים איתו פנים אל פנים, כמו לראות ולהריח את הגשם, כמו לאהוב.
אחרי שיש את הבסיס אפשר לדמיין, אפשר לתחזק את הקשר מרחוק, אבל אם הבסיס לא קיים
הכול מתפוגג.
גידי: ממש בא לבכות, אולי תהיה משורר? אותי בכל
אופן לא שכנעת.
אני: אז קח דוגמא מעולם אחר. גם תקציב של מדינה
נקבע לפי שווי הנכסים שיש לה. שיש לה באמת, כסף ממש, לא מספרים. כל המשחק הדמיוני
של מניות וניירות ערך ואופציות וכו' - הוא משחק וירטואלי, ואותו אנחנו משחקים רוב
הזמן, אבל המשחק הזה לא יכול להתקיים אם אין את השווי האמיתי של הכסף.
גידי: כלכלה היא כלכלה, אלה חוקי השוק, אבל במדעי
הרוח זה לא ככה.
אני: טעות שלך, אלה לא חוקי השוק, אלה חוקי החיים. חשבת פעם למה נוף מרהיב
גורם לך להחסיר פעימה, ואותו נוף בדיוק בתמונה או אפילו בוידאו גורם לך לפהק? כי
זה הדבר עצמו. אין לזה תחליף וגם לא יהיה, לא של סרט ולא של הדמיה מכל סוג שהוא. ככה
זה בטבע, בקשר בין בני אדם, בכלכלה, וככה זה גם בחקר ההיסטוריה, בארכיאולוגיה
ובמסמכים.
גידי: מעניין מה שאתה אומר... יש מצב שאתה מעלה את זה לבלוג
שלך ושולח לי?
אני: אבל השיחה הזאת לא באמת התקיימה, כנראה שלא הבנת שום דבר...
