ספר במדבר - משהו חדש מתחיל (פרידה מספר ויקרא)

פרשת ויקרא היא פרשת בר המצוה שלי, והיא אהובה עלי במיוחד. פרשת במדבר היא הפרשה של אחותי, שנולדה בדיוק שנה וחודשיים אחרי. בדרשה משותפת, באירוע בר-בת מצוה משותף שחגגנו לפני אי-אילו שנים, יצרנו מעין ויכוח מדומה בין הספרים, דו-שיח "תחרותי" שנועד לברר למי יש ספר טוב יותר (אתם יכולים לנחש שהרעיון לא היה של אף אחד מאיתנו...).

כעת אני רוצה לחזור אל אותו הויכוח, אבל מזווית שונה, קצת פחות חינוכית, קצת יותר סוציולוגית ואישית.  

ספר במדבר הוא ממש האנטי-תזה של ספר ויקרא. זה האחרון - כשמו כן הוא - תורת כהנים, ולכן הוא מדבר אל ועל מעמד אריסטוקרטי עליון ונבדל. אך לא עוד. ספר במדבר, בלוז הפנימי העמוק שלו, הוא הספר של עם ישראל כולו, ספר של שוויון הזדמנויות, ובמילה אחת - דמוקרטיה. עוד לפני שקורח יאמר 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים', פותח הספר בפסוק 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם'.

יש לי הרבה מאוד סימפטיה לספר ויקרא, דווקא בגלל הייחוד שלו, ובגלל הדיוק וחדות הלשון והתוכן. אבל יש להודות, קיים פער אמיתי, זרות גדולה, בין עולם המושגים שבתוכו אנו חיים, פועלים ומאמינים, לבין עולם המושגים החברתי והדתי שמציג ספר ויקרא. דרשנים נוטים לעגל בו פינות, בעלי בתים נבוכים מדלגים לברכת המזון, ומורים פשוט מלמדים את פרשת קדושים כל השנה. אבל עזבו אתכם מקרבנות, זה הרבה יותר מזה. פרשת אמור, למשל, הנטועה בלב לבו של הספר, משרטטת את גבולות המעמד הכהני, ומשאירה את בעלי המומים מחוצה לו: 'אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם'.

מי שחושב שצריך לחזור לתקופת המקרא בעניין הזה - שיקום. אנחנו לא מדברים ככה, לא חושבים ככה ולא מתנהגים ככה. ובכלל, מאוד לא מקובל אצלנו לדבר על מעמדות. כמובן, לא נוכל להתכחש לקיומן של מעמדות גם בחברה שלנו, תמיד יהיו מעמדות חברתיים, אך השאלה היא מה האידיאל, לאן אנחנו שואפים. אנחנו, הרשו לי לדבר בשמכם לרגע, דוגלים בשוויון הזדמנויות לכל אדם באשר הוא אדם. העדפה של אדם אחד על פני האחר בשל ייחוס אבותיו היא בגדר "מוקצה", ונחשבת לדעה חשוכה בחברה בה אנו חיים.

הרבה אוהבים לדון בסוגיית 'מעמד האישה', ולפלפל בה פלפולים שונים, היסטוריים, סוציולוגיים, מגדריים וכו', אבל לדעתי זה כסף קטן. סוגיית המעמדות בכלל, והמעמד הכוהני בפרט, היא סוגיה לא פחות קשה לעיכול בחברה הדתית-מודרנית, והיא היא הדיסוננס העמוק בין עולמנו לעולם התורה. גם בימינו, בלי בית מקדש, נותרו השלכות לא מעטות לעצם קיומו של מעמד כהני בעם ישראל, חלקן אפילו יומיומיות.

איך מיישבים את הפער הזה שבין המציאות התרבותית הלכתחילית הנשקפת מפסוקי התורה לבין המציאות והזהות שלנו?

אני רוצה להציע שני כיווני מחשבה, מנוגדים במידה מסוימת.

ראשית, הבה נאמר בפה מלא: האנושות נמצאת בתהליך של התקדמות מתמדת לקראת עולם טוב ומתוקן יותר. לא בכל תחום, אבל לפחות בתחום החברתי-מוסרי. ההתקדמות, השינוי, ניכרים כבר בתורה עצמה, ולכל הפחות בתנ"ך. אם בעבר ההגמוניה התורנית והחברתית היתה בידי הכהנים ('כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ'), הרי שעם הזמן היא עברה אל העם (פרשת החלפת הלויים בבכורות הפותחת את ספר במדבר, שהיא בפשטות דמוקרטיזציה של הפולחן), ובתקופה מאוחרת יותר אל החכמים, הלוא הם חז"ל, שלפני שהם היו ז"ל הם היו פשוט חכמים. אכן, כבר בתורה עצמה יש קולות מגוונים בסוגיה זו, ובתנ"ך על אחת כמה וכמה. בשבוע הבא נקרא על רות המואביה, שהיתה גם אשה, גם אלמנה וגם נכריה, ובכל זאת דווקא ממנה יצאה מלכות ישראל. אנו אוהבים להזכיר זאת ולהעלות על נס את סיפור מגילת רות, אבל נוטים להדחיק במבוכה את הפסוקים מפרשת אמור. מה שמביא אותי לנקודה השניה.

הנקודה השניה היא שאי אפשר להתעלם ממה שכתוב. אי אפשר לטייח. ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה. עוברים הלאה? צועקים "זה לא רלוונטי"? או אולי דווקא מנסים ללמוד עוד לקח, לקחת משהו מרוח הפסוקים האלה לעולם שלנו. ניסיתי לחשוב מה היתרונות של התפיסה ההיררכית המוצגת בספר ויקרא, מה ניתן ללמוד ממנה לחיים שלנו. האמת היא שזה לא היה לי קל, ובכל זאת: נדמה לי שהרצון ליצור שוויון מוחלט בין בני אדם עלול להביא לעיוות האמת ולכיסוי המציאות, שהיא בסופו של דבר לא שוויונית. ניתן לראות את זה לא פעם בחברה שלנו, בדרישה מאולצת וצורמת ל"אפליה מתקנת", או בטשטוש מכוון של הבדלים פשוטים וטבעיים, כמו למשל הבדלים בין גברים לנשים. התפיסה הזאת מובילה לשטחיות ולצדקנות, והיא מרדדת את השיח הציבורי. המוטיבציה האין-סופית להתחשב באחר ולהבין את עמדתו הסובייקטיבית משתקת לא פעם את היכולת לומר אמירות פשוטות אך מוחלטות.

ומילה אחרונה לסיום, אני חושב שגם בסוגיית המעמדות (ובכלל), התורה בעצם מתווה לנו דרך ומסמנת לנו את הכיוון שבו יש ללכת. זה סוד כוחה ונצחיותה. זה לא אומר שמה שכתוב בה הוא תמיד סוף פסוק, ועל כך תעיד הספרות ההלכתית העצומה שנכתבה לאחריה, אבל זה כן אומר ששם המקור, ויש לחזור אליו ולהתמודד איתו בכל פעם מחדש.

טוב, גלשתי קצת, שבת שלום ומבורך.