נר ל"נקודה"
"30 שנה. נקודה.", מבשר שער הגיליון האחרון של הביטאון "נקודה", עליו הייתי מנוי במשך שש או שבע השנים האחרונות (לפני כן קראתי אצל ההורים!), וכמה שזה עצוב. כבר הייתי מנוי בעבר על ביטאונים אחרים, ואפילו שמרתי את הגיליונות זמן מה, אבל בחלוף השנים הם כולם מצאו את עצמם בפח. בפסח האחרון, כשעשינו סדר בבית, החלטתי שהגיע הזמן להיפטר גם מכל ה"נקודות" האלה שנערמות לי על המדף. בדרך לפח האשפה הציבורי, כשהדלת כבר פתוחה ושקית הזבל בידי, רפרפתי על עמודי השער של הגיליונות הנידונים להשמדה (מיחזור כמובן, מיחזור!). באיזה שהוא שלב, ככל הנראה, הנחתי את שקית הזבל ועברתי לדפדף גם בעמודים הפנימיים. ה"נקודות" שלי, כפי שכבר שיערתם בוודאי, נחתמו באותו רגע בספר החיים (אצלנו במקצוע קוראים לזה "עברו מהמגנזה לארכיון"), הנכדים שלי (כן ירבו) זכו לפיסת היסטוריה משמעותית, מרתקת וחשובה, ורק הניקיונות לפסח יצאו מופסדים באותו ערב.
במשך שלושים שנה היה "נקודה" במה אקטואלית מרתקת עבורי. אין לי שום עיתון בבית, גם לא מקור ראשון. פעם בחודש אני מקבל את "נקודה" וקורא אותו בנחת עד הגיליון הבא. "נקודה" תמיד הצליח לפתוח לי את המחשבה, לעורר אותה ולערער עליה, מימין או משמאל. ועכשיו השמאלנים שביניכם – אם יש בכלל כאלה שמעיזים לקרוא את הבלוג שלי (עופו מפה תיכף ומיד!) - ודאי אומרים לעצמם: "איזה מתנחל בועתי וצר אופקים...". ייתכן שצר עולמי כעולם הר ברכה, אך עם פרפורי הגסיסה של העלון הזה חשוב לי לזעוק בשארית כוחותי-כוחותיו, שלמרות היותו ביטאון הישובים ביש"ע (לאחרונה בי"ש...), הוא היה אחד העלונים היותר חוֹשבִים שיצאו במדינה שלנו, מכיוון שהוא הצליח תמיד להרים את הראש מעל הביצה הפרטית שלו ולשדר החוצה. ורק מגיליון ההספדים האחרון אני למד עד כמה, כאשר ישראל הראל, העורך הראשון והמיתולוגי, מתוודה: "התברר שבחוץ יש תשומת לב רבה יותר למה ש"נקודה" מעלה מבחינה תרבותית ואידיאולוגית מא
שר בתוך היישובים".הראיון עם ישראל הראל מרגש ומרתק. אבל הוא לא היחיד. לאורך הגיליון פרושים וידוייהם האישיים של כמה מהכותבים שגדלו ב"נקודה", על ראשית דרכם בעיתונות: אמונה אלון, גדעון דוקוב, חיותה דויטש, ימימה חובב, חיים נבון, יאיר ובמבי שלג, אלישיב רייכנר, וזוהי רק רשימה חלקית.
וידוי אישי וכנה במיוחד יוצא מפיו של העורך הנוכחי, מוטי קרפל. מי שמכרֵני יודע שדעותיי רחוקות משל מוטי קרפל כרחוק עין צורים מבת עין. את השוני הזה, ההבדל בגישה, חשתי עד כאב כמעט בכל אחד מגיליונות נקודה שיצאו בארבע השנים האחרונות. לאחרונה לא יכולתי להתאפק והגבתי לדבריו במדור קוראים כותבים. בגיליון הסוגר מיטיב קרפל לבטא את שתי התפיסות המנוגדות שמהלכות היום בקרב ציבור המתנחלים. מחד, תפיסה שרואה במפעל ההתיישבות המשך ישיר למפעל הציוני, וחלק בלתי נפרד ממנו, ואשר "דגם החיקוי שלה הוא חלוצי העליה השניה מדגניה וכנרת", ומאידך, תפיסה שמציבה ביודעין תהום אידיאולוגית ותרבותית בין חובשי הכיפות הסרוגות, אנשי האמונה, לבין אותם חלקים בעם שטרם זכו לראות את שיבת ציון כאתחלתא דגאולה. "לפי גישה זו", טוען קרפל, "מפעל ההתיישבות ביש"ע אינו המשך הציונות אלא אלטרנטיבה לה, ואפילו איום עליה. ההתנחלות ביש"ע נובעת ממקום אחר, משיחי כמעט במוצהר, לא ציוני, והיא מבשרת מהפכה – שינוי הבסיס האידיאי שעליו הושתתו שיבת ציון ומדינת ישראל עד היום". ואני לא יכולתי לבטא זאת טוב יותר. ייאמר לזכותו של קרפל שהוא שם את הדברים על השולחן, ושבסופו של דבר, למרות הרתיעה שלי מהגישה אותה הוא מייצג, אני לא יכול להתכחש לעובדה שיש בה היגיון, יש בה קוהרנטיות, קשה להתווכח עם האידיאולוגים של אותה הגישה, ולא נותר לי אלא להצטער צער עמוק על כך שהיא הולכת וקונה לה שביתה בקרב רבים. קרפל סובר שהתפיסה הממלכתית הנושנה היא עדיין העמדה "הממסדית והשלטת" במוצעת יש"ע ובקרב ציבור המתיישבים. הלוואי והוא צודק, אבל אני די מסופק. גם אם זה נכון - זה נראה זמני בלבד. לצערי אני רואה זליגה חד כיוונית בענין זה. ערב הבחירות האחרונות ניסה אלישיב רייכנר לעודד מצביעים פוטנציאליים כשתיאר את המאבק בין "האיחוד הלאומי" ל"בית היהודי" כדֶרבִּי של המגזר. ההגדרה הזאת הפכה לגול עצמי, כי אלישיב ואני הפסדנו בדרבי 3-4. הגול האחרון היה כואב במיוחד, וד"ל.
בואו נמ
שיך עוד קצת עם הוידוי האישי והכנה של קרפל:כשהוצע לי לערוך את "נקודה", קיבלתי על עצמי את התפקיד בדיוק לשם המשימה הזו. להפוך אותו למוקד השיח האמוני, למקום שבו תתפתח האידיאולוגיה האלטרנטיבית. היום, לאחר למעלה מארבע שנים, ברור לי שנכשלתי. [...] "נקודה" בעריכתי לא הצליח לפתח מחשבה אמונית חיה ותוססת, וממילא לא הפך למוקד של שום שיח אמוני". [...] סגירת "נקודה" היא גם סיומו של שלב בתודעה של תושבי יש"ע. ההתפתחויות והאירועים שעומדים נוכח פנינו לא יאפשרו לנו להמשיך לחיות בתודעה המתנחלית הקלסית. התעוררות התודעה שאני מכנה "אמונית" היא מחויבת המציאות. ולכן נוע תנוע. אם לא באמצעות "נקודה", אזי בדרכים אחרות. לא אלמן ישראל.
חברים יקרים - אחים לנשק ולאידיאולוגיה, ממלכתיים, משיחיסטים ושמאלנים שהגיעו עד הלום - רק רציתי שתדעו שזה המצב היום בקרב ציבור המתיישבים והציבור הדתי בכלל. כך לפחות אני רואה זאת. אני חושב שהדעה שמייצג קרפל היא בהחלט לגיטימית ואפילו מעניינת ומאתגרת. כפי שאמרתי, לא נותר לי אלא להצטער על כך שהיא צוברת תאוצה בקרב הציבור שלי. איך זה קרה? איך התהפכו היוצרות? יש לזה הרבה גורמים כמובן. אחד המרכזיים הוא ללא ספק ההתנתקות מגוש קטיף לפני חמש שנים. אבל אני לא באתי כאן להאשים אף אחד. רק להכין את הקרקע ל"אמרתי לכם" בעוד כמה שנים.
בברכת גאולה שלמה. נקודה.
