כתב הגנה על המצפון בשלוש מערכות, או: מה הקשר בין זוג נעליים, ארבעה גלגלים וטלפון נייד אחד.

סצינה ראשונה: חמישה חבר'ה בכיתה ט' יוצאים לטיול הגדול הראשון שלהם. ים לים, חוף לחוף, או coast to coast אם תרצו. לילה ראשון על הדשא בשבי ציון, כולם כבר מחופרים עמוק בתוך השק"שים, ערימה של חבר'ה על הדשא, וליד כל אחד מוטל צרור בגדיו ומטלטליו, ורק אני עוד טורח ומאבטח את הפקלאות, וקושר את שרוכי התיק לשרוכי הנעליים לשרוכי השק"ש, מחשש לגניבות, לנוכח פליאתם וזילזולם של חברי. אחד המשפטים שנאמרו שם נחקק ונשאר איתי. אחד החבר'ה זרק לי: "אתה תראה שדווקא לאלה שהכי חוששים והכי דואגים, דווקא להם נעלמים דברים".

סצינה שנייה: עברו כמה שנים, אני כבר לא חמשוש צעיר, אבל עדיין תופס טרמפים מדי פעם. הפעם אני עומד בצומת מסמיה, ועוצר לי בחור אדיב במיוחד ("קר לך? לשים חימום? רדיו?"). אחרי לא יותר מדקה של נסיעה משותפת הוא נכנס לתחנת הדלק שבין מסמיה לקסטינה כדי לקנות משהו, ומשאיר אותי לבד ברכבו הדולק, עם המפתח בפנים, אפילו לא צריך להניע, משתהה שם כמה דקות טובות וחוזר וממשיך בנסיעה. "תגיד" אני אומר לו, "לא הגזמת קצת? יכולתי לקחת לך את הרכב בלי שום בעיה, ולא היה לך אפילו קייס במשטרה". והוא עונה לי בפשטות גדולה, משפט נוסף שנחקק: "אתה לא נראה לי טיפוס חשוד במיוחד, ואני מעדיף לתת אמון באנשים. אני מודע למחיר שאני עלול לשלם, אבל הרווח של הדרך הזאת גדול יותר". מחיר החשדנות ואי-האמון בטוב של האדם גדול יותר, לדידו של ידידינו הצעיר, ממחיר הרכב שייגנב לו. לא מדובר במחיר שנוגע בכיס, מדובר בהתנהלות ובאורח חיים של חשש, של פחד ואי-אמון, מדובר בגישה לחיים, גישה לבני אדם.

סצינה שלישית: למה בכלל נזכרתי בכל אלה? בגלל שהשבוע גנבו לי את הפלאפון ברכבת. איך גנבו? הוא פשוט היה מונח על השולחן הצר שברכבת, יחד עם מעיל, ספר, לפטופ, ובקיצור – הוא הסתתר בין כל אלה, והבחור שישב לידי פשוט ירד יחד איתו תחנה לפני. ולא, לא הצלחתי לאתר אותו, וכן, זה היה סמארטפון יקר ערך, ולא, לא היה לי ביטוח, גם לא גיבוי למספרים, וכן, זה נכון, לא הייתי צריך לשים אותו על השולחן, ובכל זאת, אחרי כל הצער והכעס והתסכול וייסורי המצפון, נזכרתי גם בשתי האפיזודות הנ"ל, וידעתי שאני מעדיף לחיות את חיי מתוך מתן אמון באנשים, ואני מאמין שרובם ככולם רוצים בטוב אחד של השני. ובשביל האחוז הקטן והמנוול הזה אני לא מוכן לשעבד את חיי, אני לא מוכן לנעול את הבית כשאני יוצא בשבת לאכול עם חברים, אני לא מוכן להפעיל את האזעקה כשאני תולה כביסה, וגם לא לנעול את האוטו בין שקית לשקית כשאני פורק את הקניות. פשוט לא מוכן. המחיר של חיים כאלה, לדעתי, הוא גדול אפילו מהסמארטפון המגניב שהיה לי.

בלעדייך:

ואם בענייני אהבת הזולת עסקינן, ואם כבר נסחפנו והגענו עד הלום, ראוי שנביא כאן את תגובתו רצופת האהבה של האחד והיחיד, מ-ש-ה פ-ר-ץ, לדבריו של הגאון. כזכור, לפני מספר חודשים יצא יורם גאון בחריפות נגד הטקסטים של הזמר המזרחי, וקרא להם "זבל שלא ברא השטן". בעקבות ההשמצה הפרועה עלה משה פרץ על במה מאולתרת ללא קהל, וניסח את תגובתו השקולה והמלומדת היישר למצלמה, וכך אמר: "יש מידות רעות מאד של כעס וקנאה, אבל יש גם מידה של אהבה. חכמים ממני אמרו ואהבת לרעך כמוך...". אכן חכמים ממך, משה, אולי כדאי שבפעם הבאה תבדוק מי אמר למי ובאיזה הקשר...

נשים קטנות:

חודש אירגון הסתיים לו, והשנה גם אנחנו היינו שם, לראשונה על תקן הורים (כן, הגענו לגיל...). אבל בני עקיבא של היום זה לא מה שהיה פעם. שירה חוזרת משם ומספרת כל פעם על ה"פעולה" שהיתה; פעם זה תופסת, פעם מחבואים, ופעם סתם השתוללות ו"היה ממש כיף". "תגידי" אני שואל אותה באחת הפעמים, "מה היה המסר של הפעולה?". והיא עונה בפשטות "אבא, רק בזמן שלכם היה מסר לפעולות, היום זה לא ככה". אני נכנע.

מקופחים נמאסתם!

שופט עליון מזרחי. שמעתם בדיחה כזאת? ואם תשאלו את מאיר שטרית – לא אחד, אלא ארבעה! למה ארבעה? מה ז'תומרת?! אחד טריפוליטאי, אחד עיראקי, מרוקאי כמובן, והאחרון – מסתמן שהוא יהיה חצי טורקי חצי ג'רבאי.

הלו? הכל בסדר שם? חשבתי שהתקדמנו קצת. אז חשבתי. אני יכול לפחות לפחות להבין למה חשבתי, כי קמתי בבוקר, התבוננתי סביבי, וראיתי את אחַי המזרחיים בכל מקום, בכל תפקיד, בכל... באמת, אני מתבייש לכתוב את זה. אני מתבייש משום שאני לא רואה את עורך הדין שלי - את רואה החשבון שלי – את הבוס שלי – את הרב שלי - את מגיש התוכנית ברדיו או את החבר שלי כ"מזרחי". ומי שצועק "געוולד" (במרוקאית כמובן) הוא זה שמנציח את הקיפוח, ומבטיח את הויכוח, ומנכיח את הפילוח. זה מה שבטוח.

לפני כמה זמן הלכנו, אשתי ואני, להופעה של הסטנדאפיסט יעקב כהן. זאת היתה טעות קשה. לא הצלחנו להישאר באולם ויצאנו באמצע. כי כמה, תגידו לי, כמה אפשר לצחוק על אתיופים ותימנים וקוצ'ינים ועיראקים? כמה?? לא נמאס?? כל הנושא הזה מאוס ולעוס, וכבר כתבתי פה בעבר שכשהוא עולה, זה תמיד על ידי בני עדות המזרח. דווקא שם, אבל רק בקרב אנשים מסוימים מאד, יש עוד דבר כזה שנקרא "מזרחי" ו"קיפוח". אז מקופחים – נמאסתם! תפקחו את העיניים, תסתכלו איפה אתם נמצאים, ותתחילו לחיות בישראל 2011.

אז נכון שהרכב בית המשפט אינו משקף וכו' וכו'. יש אמת בטענה הזאת. אבל הדרך לשינוי היא לא באפליה מתקנת או בשריון של כסאות. אדמונד לוי לא נכנס לעליון בגלל שהוא עיראקי, ולמי אכפת בכלל איפה הוא נולד. וחוץ מזה, יש דרכים רבות להשפיע על החברה בישראל, על סדר היום הציבורי, על סולם הערכים וגם על נציגי הציבור (לא הייתם פה בקיץ האחרון?). אקטיביזם פוליטי וחקיקה אד-הוק אינם הדרך. וכאן אנו מגיעים למגזר מקופח נוסף, הלוא הוא המגזר הציוני-דתי, שגם בשוליו נשמעות יללות קבע, צפירות עולות ויורדות של "אכלו לי שתו לי גנבו לי את המדינה". גם שם יש אנשים שאוהבים להישאר בצד המקופח, המדוכה והמופסד. אחרת לא יישאר להם על מה לצעוק. הדברים הגיעו לשיא של זעזוע ופלצות במודעה שהתפרסמה בימים האחרונים מטעם תנועת "ארץ ישראל שלנו" (השם כבר אומר הכל). במודעה נראה גלעד שליט בשיחת הטלפון הראשונה לביתו אחרי השבי, עם כיפת פוטו-מונטאז' עליה רקום דגל ישראל. מתחת לתמונה באה הטענה האווילית שלוּ גלעד שליט היה דתי או ספרדי מעיירת פיתוח, אז "האליטה הלבנה של השמאל" לא היתה מביאה לשחרורו. כל כך הרבה ארס ושנאה ופירוד יש במודעה הזאת. כואב הלב לראות. נכנסתי לאתר תנועת מחללי-שם-שמיים-בפרהסיה הזאת, וקצת נחה דעתי כשראיתי שזו למעשה תנועה אנטי ציונית, שפועלת נגד המדינה ונגד צה"ל (ראו למשל כאן), ושמונהגת בידי חב"דניקים. אבל זו רק נחמה פורתא, כי יותר מדי אנשים טובים מהציבור הציוני-דתי תומכים בה. וזה כואב...

או שלא. שתי אמירות הושמעו בחדשות סוף השבוע בזו אחר זו. הראשונה העלתה אצלי חיוך, השניה – מרירות וכעס. הראשונה בשם הרב קנייבסקי, שאמר ש"כלי המשחית המכונה אינטרנט יש בו משום יהרג ואל יעבור". נו שוין. על השניה חתום הרב אליקים לבנון, שאמר שאם צה"ל יחייב את חייליו להשתתף בטקסים שיש בהם שירת נשים, יש לראות בזה "שעת השמד", לא פחות, והוא ימליץ לכל מי שישאל אותו לא להתגייס! אז תגידו לי אתם, למה התחלף לי החיוך בחיוך מריר? למה האחד כואב והשני מצחיק. אולי שניהם מצחיקים באותה מידה? וזה לא מצחיק.

אוף... יצא לי פוסט עצבני במיוחד, ואין בו מקום לפינות המשעשעות. קופחתם! אולי בפעם הבאה.

אחרי החגים התחדש הבלוג

יומני היקר, סליחה שהזנחתי אותך כל כך בחודשים האחרונים. תדע לך שחשבתי עליך המון, כל הזמן, פשוט... לא יצא. היו המון טרדות, ופרויקטים, וגם 'יום תעזבני יומיים אעזבך'. אבל עכשיו שהמחאה דעכה, וההכרזה התפוגגה, ואפילו גלעד חזר, והחיים אולי שבים למסלולם – גם אני חזרתי, ואני כאן בשביל להישאר.

בשולי הערת שוליים

בכיתה י', נדמה לי, הלכתי לבקר חבר בירושלים שלמד איתי בכיתה. סידר קראו לו. סידר ירד איתי לקומה התחתונה של ביתו, שהיתה מעין מרתף רחב ללא חדרים, במרכזו עמדו רק ספה וטלוויזיה וסביב מזרונים וכמה מושבים מרופטים. מרתף רחב ידיים מהסוג שיושבים בו עם החבר'ה ורואים סרטים אל תוך הלילה. "אח שלי עובד כאן על איזה סרט",

הוא הפתיע אותי, והרים מהרצפה פלייר מצ'וקמק שעלו היה כתוב באנגלית "The Arrangement" - ההסדר. "הוא מנסה לגייס לזה כספים גם בחו"ל, מדובר בתקציב גדול". "את מי זה מעניין?" שאלתי, והרמתי גבה לתקרת המרתף. לא הצלחתי להבין למה שאנשים בחו"ל יתרמו לסרט על נושא כל כך שולי, איזוטרי ומגזרי כמו "ההסדר", ומה הוא בכלל חושב לעצמו האח של סידר הזה.

חלפו הימים, וגם אני, כמו כולם, הלכתי לראות את שובר הקופות הראשון של סידר, שגרר אחריו דיונים, מחשבות ותהיות על החברה שלנו. אחר כך באו סרטים נוספים של סידר, לא כולם הכי מוצלחים, אבל כולם נועזים במידה רבה, וכולם בעלי נגיעה כזאת או אחרת לחיי.

האמת היא שמאז שראיתי את 'הערת שוליים' כבר הספקתי לשמוע המון אנשים שמרגישים שהסרט הזה מדבר עליהם, אבל ממש עליהם, וכנראה שזו גדולתו. הסרטים של סידר מצליחים לקלוע ללבם של רבים כל כך, למרות שהם עוסקים למעשה בקבוצת אנשים מאד מצומצמת, בועתית, ולרוב ירושלמית. גם הסרט הזה עוסק בפלח מגזרי מאד מצומצם ומסוים, שבמקרה יצא לי להתוודע אליו בשנים האחרונות, החוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית (או כפי שהוא נקרא בלעג פעמים רבות – החוג לתלמיד, על שם מיעוט משתתפיו). שלוש שנים ביליתי בחוג, ואת התואר טרם סיימתי. הדקדקנות ה"שקולניקית" כפי שהיא מוצגת בסרט, הירידה חסרת הפשרות לפרטים, והמצוינות המלוּוה בסאב-טקסט של 'הכל או לא כלום', הביאו לכך שכל עבודת קורס בחוג היא שוות-ערך לתזה לפחות במוסדות אקדמיים מקבילים. הקטנוניות המדעית הזאת מובילה לא פעם לעקרות אקדמית, ששקולניק האב – אשר מלבד הערת שוליים בה הוא מוזכר אין לו כמעט שום פרסום מדעי – מייצג אותה היטב. אבל, יש להודות, הדקדקנות הזאת גם שובה בקסמיה. היא שובה בישרותה, בטהרתה, בחתירתה לאמת, בזהירות ובנקיות שהיא נוסכת עליך, ובתחושת הסיפוק שהיא ממלאת אותך אחרי שעברת את כל המכשולים והגעת ל'משהו', או אז אתה מרגיש שנגעת במקור מים חיים. אני מודה, גם אני נשביתי בשיטה. עם כל הקשיים, אני מצדיק עלי את הדין, את הדרישות הגבוהות ואת המטלות הבלתי נגמרות. הייסורים שנתייסרתי בחוג לתלמוד היו לי 'ייסורים של אהבה', התאהבתי בשיטה, וביני לביני לא הייתי מתנגד לשמוע עוד כמה קורסים ולכתוב עוד כמה עבודות. דפוק. מה לעשות. ולכן, אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה, ובקרוב אגש ככל הנראה למזכירות החוג, כאישה מוכה השבה אל אדוניה, וארשם לעוד שנה אקדמית.

"בלעדיִך"

הגל הים תיכוני השוטף את הארץ הוביל אותי לייסד פינה חדשה בבלוג. רבים נוטים לזלזל במוזיקה המזרחית ולהאשים אותה ברדידות ושטחיות ושאר ביטויי גנאי שלא ברא השטן. אבל הים התיכון – מימיו עמוקים וצלולים, ואנו ננסה לדלות פנינים מבין גליו, ולעמוד על משמעותן העמוקה של מילות הלהיטים

והפזמונים, אשר מתרגשים ומתקפצים להם מרשת ג' ועד היציעים בקיסריה.

ראש וראשון יהיה לנו שירו המרגש ומרטיט הלב של ליאור נרקיס, שגם הלחין את מילותיו הנועזות והמפתיעות של האחד-ואין-שני-לו, המלחין הידוע יוסף גיספאן. קבלו אותם:

ערב טוב לך

בית א: גל של בושם את נכנסת/ ואני בהלם את הורסת/ ערב טוב לך את מושלמת/ כל אחת להיות כמוך חולמת.

פזמון: אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת/ אז רק תגידי לי/ מתי תהיי שלי.

בית ב: ערב טוב לך בואי מותק/ בא לי להכיר אותך לעומק/ לך יש יופי לי יש פרח/ תני לי הזדמנות אותו לתת לך.

פזמון: אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת/ אז רק תגידי לי/ מתי תהיי שלי.

מה יש לומר. כל מילה מדודה, כל אות יושבת במקום כאילו נאמרה ליוסף מסיני. התיישבתי וכתבתי ניתוח מעמיק בן כמה עמודים לשיר. אבל אז נתקלתי בביקורת של גולשת אנונימית באחד הטוקבקים, וראיתי שהיא מבטאת במילים קצרות בדיוק את מה שאני מרגיש, אז אני גונז את הניתוח המלומד שלי ומביא את דברי הגולשת כלשונם:

כולי התרגשתי כשהוא שר "ערב טוב לך, בואי מותק" זה פשוט מרגש.. הוא כאילו קורא לה מותק ורוצה שהיא תבוא.. ואומר לה ערב טוב.. ואח"כ אומר שיש לה יופי ושיש לו פרח... איזה מרגש שיש לו פרח!! וזה אפילו חרוז!! יואו.. כולי ריגושים.. שיר פשוט מדהים אין על ליאור נרקיס ויוסי גיספן זוכה פרס של אקו"ם.. לא שאני יודעת מה זה אבל זה בטוח חשוב כי זה יוסי של כפרעליו.. אז יאללה ביוש חברים ואל תשכחו להצביע לשיר החדש של דודו אהרון ביוטיפול (כאילו יפה.. באנגלית.. הוא כזה חכם שיואוו..!) במצעד של גלגלצ. יאללה נתראה בעתיד.. ביוש!! ושמישהו יקדיש לי את השיר הזה.

נשים קטנות

המורה של נריה התחתנה, ואילו יהודית, הגננת של הדר - לא. חוסר האיזון הזה במציאות העסיק מאד את הדר, והיא נאלצה ליישב אותו בתירוצים שונים. ברגע של ניחום עצמי היא נתפסה אומרת כך: 'גם יהודית כבר מצאה חתן אבל היא איבדה אותו'.

חילופי מזג האוויר הביאו אותי ללבוש משהו חם, ואת שירה (8 וחצי) להעיר לי מיד: 'אבא, מה זה? חם לי לראות אותך'. נשים קטנות.

עיין ערך: אנציקלופדיה עברית

האנציקלופדיה העברית: בלטינית: Encyclopaedia Hebraica, היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים. (מתוך ויקיפדיה)

כמו זקנה בלה וסרת טעם את מוטלת לך בקרן זווית, כרכייך הכרסתנים שחו מרוב שנים, שיבה נזרקה בהם, האותיות הבולטות מן הדף משוועות למגע האצבע המלטפת, לקרבת החוטם המרחרח... אך אין מי שיריח ואין מי שילטף.

היית מאמינה? ככה?? בימי הזוהר הם עלעלו בך, מאהבייך הצעירים, מלאי תשוקה ותאוות ידע, עברו בין בתרייך, אחור וקדם, עוד ערך ועוד, אות ואות. איך חולפת לה תהילת עולם?... היום - גם בחינם הם לא יקחו אותך. על כל גבעה רמה ותחת כל אילן רענן הם מציעים אותך למכירה, מנסים להפטר ממך ולפנות מקום לוואזה. כבר ראיתי עשרות מודעות כאלה, ומתחתם פתקים גזורים עם מספר טלפון, אבל איש אינו תולש.

משפחה שעברה דירה עניינה אותי בספרים שעמדו בסלונה, והיו שייכים להיסטוריון מפורסם שנפטר לפני שנים רבות. את מי לא הבאתי לשם. כל אספני הספרים שאני מכיר, כולם צעדו בסך, אספן מביא אספן, מיששו, לקחו והלכו. הלכו האספנים הגיעו המרחרחים, הלכו המרחרחים הגיעו המכרים. והם באמת לקחו הכל, לא האמנתי, גם חוברות ארכאיות ובנאליות, ה-כ-ל. רק אותך השאירו ערומה בפינה.

את תופסת יותר מדי מקום, אנצי, בואי נודה בזה, היום כל המידע נשקף אליהם מהמסך הדק, מהרשת שמכילה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה. וזה זמין, וזה זול, וזה קצר, מספיק כדי לקבל מושג, מספיק כדי לקבל ציון. מספיק. "דפדפן" הם קוראים לזה, אבל בינינו, מי מהם מבין באמת מה זה לדפדף.

אקספון

די שמחתי לשמוע השבוע שחברת אקספון בראשות חזי בצלאל לא תזכה להימנות בין מפעילות הסלולר החדשות בארץ. למה שמחתי? כי לפני כחודש, כשהם זכו במכרז, אמר חזי בצלאל שהוא יביא את הבשורה "לילד הקטן בירוחם". כמה נבוב, כמה קלישאי וכמה מנותק. "הילד הקטן בירוחם", דמעות חונקות את גרוני. הוא כל כך קטן המסכן, והוא עוד גר בירוחם. חסר אונים שכזה. כשיגדל הוא בטח יתגייס לצבא, מירוחם, ילך ברגל עד הכביש לאוטובוס. אולי עם חמור... לא! אמר חזי בצלאל, אני אתן לו פלאפון! שירגיש שהוא שווה משהו. שיוכל להתקשר לתל אביב. אחחח... זה כל כך יפה שגם כאשר הוא זוכה במכרז הוא חושב על ירוחם, אבל לא סתם ירוחם - על הילד הקטן בירוחם. איזה שאר רוח. הדבר הבא שהוא יעשה יהיה מן הסתם להקים קבוצת כדורגל בשם "הפועל אקספון ירוחם" ולקחת אליפות.

תגיד לי, מר בצלאל, במחילה, חשבת אולי גם על אנשים כמוני, שהם ילדים כבר לא כל כך קטנים, אחרי צבא, לא גרים בירוחם, אבל עדיין מוציאים יותר מדי כסף בחודש על פלאפון? ותגיד לי עוד משהו, הייתי פעם בירוחם? אתה יודע איפה זה?

ברכת הבית (באיחור של כמה חודשים):

בזה השער - לא יבוא צער
בזאת הדירה - לא תבוא צרה
בזאת הדלת - לא תבוא בהלת
בזאת המחלקה - לא תבוא מחלוקת
בזה המקום - תהי ברכה ושלום

טוב, זאת הגירסה הישנה והמשעממת, אז חיברתי משהו קצת אחר:

בזה הדיור - יבוא הבירור, העירעור

בזה הדיינינג-רום - יבואו הדיון והעיון

בזה חדר האורחים – יעלו ויאירו הויכוחים

דרך דלת ההזזה – תנשוב לנצח הבריזה

בחדרי הילדים – יוצבו בתוקף הסייגים

ואפילו בחדר השינה - רק מתוך הליבון תשרה שכינה

בזה ההוֹם - לא נדרוך במקום

אומרים שהיה פה שמח

אני נשבע שזה נעשה בצורה לא מודעת. בסך הכל התנדבתי לכתוב ב'עיתונחושה' את הפינה ההיסטורית. אבל נשאבתי לזה. באחת מהפסקות הקפה, אחרי 15 טלפונים ושעות רבות של פגישות ותחקירי אינטרנט, ירד לי פתאום האסימון, והבנתי מה עשיתי לעצמי. הבנתי שמבלי משים חיפיתי על צורך עמוק שהיה לי ביחס למקום שבו בחרתי לבנות את ביתי. חיפיתי על העובדה שהלכתי לפרוייקט נדל"ני, ביישוב חסר שורשים וחסר היסטוריה. אז מצאתי את ההיסטוריה שלו, והרי היא לפניכם (למי מכם שאינו מנוי על רב המכר 'עיתונחושה'):

"כשאתה עומד שם, על הרמה שעליה הוקמה הנקודה, ואתה נושא עיניך אל הרכס המכחיל באופק המזרחי, אתה נפעם. שם, בהרים, היו לנו לפני שמונה שנים ישובי גוש עציון. הם עמדו בקרב נואש נגד הכנופיות הערביות המקומיות ונגד תותחי הלגיון הערבי – ונמחקו מן המפה".

את הדברים האלה כתב שמואל שניצר במעריב, ב-7 בספטמבר 1955. כן. זה פה. הנוף אותו נוף. ההיפעמות – גם היא נותרה בעינה. ישובי הגוש כבר מזמן שלנו. אבל אז בעצם התחיל פה הכל. היאחזות נח"ל של גרעין גִלעַ"ד (גרעין לנוער עובד דתי), עולה על גבעת טרשים במרחק קילומטר וחצי מהגבול עם ירדן. נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל.

"עלינו לנחושה מתוך כוונה להיות חקלאים" סיפר לי נתן והב, מי שכונה 'אחרון המוהיקנים' בנחושה של סוף שנות ה-50. "היו לנו 10,000 דונם בשַחַרִיָה, היינו יורדים לשם במוצאי שבת ועולים רק ביום שישי. קיבלנו שם שלושה צריפים, אחד שימש למחסן תבואה, השני למגורי בנים והשלישי למגורי בנות. למעשה, הגרעין שלנו, גלעד ג', היה הגרעין הראשון והאחרון עם כמות גדולה של בנות, אחר באו בעיקר בנים, אולי בגלל זה לא נשארו. אי אפשר להקים יישוב רק עם גברים. היו לנו אמנם שני זוגות בנחושה, אבל זה לא תפס... לא היה מה שידביק את האנשים למקום. אחרי השחרור כל אחד הלך לדרכו. כמה שניסיתי להשפיע, כמה שדיברתי... זה לא עזר, כל אחד רצה להציל את עורו. אני עצמי נשארתי בנחושה עד 1960, אבל ראיתי שזה כבר לא ילך. תבין, זה בדם שלי להיות חקלאי, אבל בשביל חתונה צריך שנים...".

הזיכרון של נתן בהיר וצלול גם אחרי 55 שנים. הוא לעולם לא ישכח את אותו סיור קטלני בז' באייר, 18 באפריל 1965, בו קיפח יצחק בָּיטֶל, מפקד נחושה, את חייו:

"יצאנו יחד לסיור שגרתי, ובשלב מסוים ירדנו מהקומנדקר והתחלנו ללכת רגלי. פתאום קיבלנו צרור ושכבנו. זה היה מאד מפתיע, כי לא חיינו בתחושה של פחד. היו אמנם לא מעט מסתננים, אבל בעיקר בשביל גניבות של רכוש". נתן לא מספר - ואולי הוא בכלל לא שם לב לפרט הזה - אבל הוא היה האדם האחרון שדיבר עם ביטל. "הבנו שהירי מגיע מהמוצב הירדני, ושאנחנו מאד קרובים אליו. ייתכן שעברנו את הגבול, אינני יודע. כל אחד מאיתנו היה רק עם עוזי ולא היה לנו סיכוי להשיב אש. התאמנו על מקרים כאלה והיינו אמורים להתפזר לכל עבר ולהתרחק מהאש. אבל ביטל אמר לי 'אתה לא עוזב אותי'. ואז היה עוד צרור, כנראה שזה הרג אותו, כי אחר כך לא שמעתי ממנו כלום. שכבנו שם כולם. שמואל שפירא רץ מהר עד נחושה להזעיק עזרה. זה מרחק גדול. רפי טפר, הסגן של ביטל, התחבא בתוך שיח וירה עליהם כל הזמן. הוא החזיק אותם על אש נמוכה עד שהחיילים הגיעו. אבל מבחינת ביטל זה כבר היה מאוחר".

יצחק בָּיטֶל התמנה למפקד היאחזות הנח"ל בנחושה מיד כשסיים את קורס הקצינים. הוא פיקד על המקום מתוך קפדנות ואחראיות רבה, ויחד עם זאת היה חבר בלב ונפש של פקודיו. בתחילת אותה תקרית ירי הוא נפצע בידו, אך המשיך לנהל את הנסיגה ולדאוג לחילוץ חייליו עד אותו צרור קטלני. כותרת במעריב יומיים אחר כך מספרת על המכתב האחרון שהתקבל מיצחק ביטל, בו הוא כותב להוריו 'אין לכם מה לדאוג לי, הכל בסדר גמור'. מי שהחליף אותו בתפקידו היה דוד בן נאה, שֶלְימים הקים את מעלה אדומים וכיהן בה כסגן ראש העיר.

אבל ביטל לא היה ההרוג הראשון בנחושה. קדם לו חבר גרעין 'גלעד ג', מרדכי טריגאלו. טריגאלו נהרג בכ"ט באדר תשט"ז, 12 במרץ 1956, כשהטרקטור שחזר בו מיום עבודה שגרתי התהפך ב"קיר המוות" - הכינוי לעלייה התלולה לנחושה - ומחץ אותו. "לצערי הגדול אין במשפחה מי שאפשר לדבר איתו. הוא היה הצעיר ביותר וכולם נפטרו". אמר לי משה טריגאלו, בן דודו בן ה-87. "אני רק זוכר שהוא נהרג והלכנו ללוויה. אני לא רואה מי יכול לעזור לך". שבט טריגאלו בארץ הוא קטן מאד, ולאור כמה שיחות שערכתי אני מעריך שגם אין מי שיפקוד את קברו של מרדכי טריגאלו בבית העלמין בחדרה. אז לפחות יש מי שזוכר. יהיו שורות אלה לזכרם הברוך.

נשים קטנות

פאדיחה בשידור חי:

http://www.youtube.com/watch?v=gSVn-0YMfF4

ובקרוב...

בימים אלה עובר הבלוג כמה שינויים גרפיים ואחרים. בפעם הבאה אינשאללה שהוא כבר יופיע בעיצוב חדשני ועם פינות חדשות. אל תלכו רחוק.

מתן

ימי הפורים האלה

הוא נכנס אלי למשרד בראשון בבוקר, יהודי מבוגר עם ארשת פנים חמורה. "איזה אסון... משפחה שלמה, תינוקת... ככה הם הלכו, והילדה המסכנה...".

"כן", אמרתי, "בכלל, זה היה סוף שבוע מאד קשה".

"איך עושים דבר כזה? אלה לא בני אדם, גם חיות לא עושות ככה אחת לשניה".

"יותר מדי אסונות, בוא נדבר על דברים שמחים".

..."והיפנים המסכנים, אחרי הכל גם הם בני אדם, 'ורחמיו על כל מעשיו' כתוב, אבל המשפחה הזאת - מאיפה יהיה להם כח להמשיך? מאיפה?"

מאיפה... מאיפה... ואיפה אתה? איתמר ויפן, יפן ואיתמר. אסון רדוף אסון, האחד קרוב קרוב, נוגע בהוויית הסכסוך הקיומית אליה נולדנו, שהפכה לחלק מזהותנו, וסופה מי ישורנו, והשניה אי שם, במקום הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת, ומה לי ולזה?

אלא שהכפר הגלובלי הפך את האסון הזה לקרוב מאד. האנשים האלה שלופתים את ראשם בתדהמה על גשר האספלט נראים לי מוכרים, דומים, קרובים. אנחנו מלובשים באותו סגנון (בעצם אני לבוש כמוהם). גם גורדי השחקים מאחוריהם נראים לי מוכרים וידידותיים. תרבות. אף פעם לא הייתי ביפן, אבל גם בשומרון, לבושתי, לא הייתי שנים רבות, ועמוק בתוך תוכי מקננת איזו תחושה שאני מפחד לבטא, שמא גדרות של בטון וגבעות פרא הולידו תרבות חדשה, שהיא במובנים רבים זרה לי.

ומאידך, אלה הם אחי, בשר מבשרי. היא האחות של השכן והוא השכן של הבן דוד. אלה הם החברים של החברים. בעל-אשה-משפחה. ממש כמונו. משפחה. שמא אין החומות מבטאות יותר מכמה ניואנסים, אך מתחת לפני השטח רב המשותף.

בליל שבת כשחזרתי עם בתי מהתפילה, וצלילי מזמור צ"ג עוד מהדהדים בנפשי "מקולות מים רבים, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה' ", סיפרתי לה על האסון ביפן, והיא מיד קפצה "מה, גם נוריקו-סאן טבעה?". 'נוריקו-סאן הילדה מיפן' הוא ספר בן 50, בתרגום לאה גולדברג, המתאר מפגש של ילדה אירופאית עם ילדה יפנית ותרבותה. ניסיתי להסביר לה שיש המון יפנים, שזה רק סיפור ופה זה על אמת, אך ללא הועיל. "גם נוריקו-סאן אמיתית, היא הראתה לה איך הם אוכלים, והבטיחה לה שבשנה הבאה היא תבוא לבקר אותה במדינה שלה". אדם קרוב אצל עצמו.

וככל שחולפים הימים אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב בתמונות הבלתי נתפסות משם. "נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים". בתמונות מאיתמר לא אצפה, גם אם הן יהיו מרוחות מחר על העיתון, ועל הרצח הנורא הזה לא אספר לבתי. אולי זה מפני שעל הדברים הכואבים באמת קשה לדבר. אינני יודע.

וזכרם לא יסוף

חג נחמד הפורים הזה. תחפושות, מסיבות לילדים, מסיבות למבוגרים, סעודה חגיגית, משלוחי מנות, הוראות קבע לאביונים. נו, נחמד. אבל מי שלא חוה פורים בישיבה כנראה לא זכה מימיו לחגוג אותו כמו שצריך. בכל שנה מחדש מתעורר בי איזה געגוע לתקופה ההיא, לפורים ההוא, שבו לא היה צורך במסכות בשביל לשמוח, ולא היה צורך במשלוחי מנות כדי להתגבר על הציניות ליום אחד, ופשוט לאהוב את רעך כמוך. במסיבת פורים בחולצה לבנה, במעגל של דיבוק חברים לצלילי 'על הניסים' מסורתי, עם קצת שתיה משחררת, שם היו יוצאים כל הסודות האמיתיים שלא עברו את מחסום ההתנהלות המהוגנת של היום-יום. שם עמדנו על טיבו האמיתי של החג, שכל עניינו הוא להתחפש כדי להתגלות. הפוך על הפוך.

נשים קטנות:

הדר (4.5): אבא, נכון "פורים" זה בגלל כל האיפורים שמתאפרים בחג הזה?

ולסיום חידה: מה עשה אחשוורוש כשנדדה שנתו ולא הצליח להרדם? ברור, הוא ראה "דוּדוּ פורים"!

מכתב גלוי ליון פדר, העורך הראשי של Ynet

יון היקר
איני רוצה לפתוח במילים נרגשות מדי כמו "אתה לי בית שני", אבל האמת אינה רחוקה מזה, כי מאז שאני זוכר את עצמי גולש, ynet תמיד היה אתר הבית שלי, וככל הנראה לא רק שלי. שני מליון וחצי גולשים בחודש, יון, זה בהחלט נתון מרשים, והוא מאפשר לך להתרווח בכסא ולחגוג. ואכן, זה עתה חגגת עשור ל-ynet. מזל טוב. רק חבל, יון, חבל שדווקא בתקופה חגיגית זו מצאת לנכון להשקיע חשיבה ומשאבים, שידרוגים ושיפצוצים דווקא בפרסומות. הרי עד לפני זמן לא רב הייתי יכול ללחוץ על ה-X של הפרסומת שמופיעה בראש הדף, ולעבור ישר לכתבה שמעניינת אותי. משהו ברצון הפשוט שלי לקרוא את הכתבה כנראה הפריע לך, או לכמה רודפי בצע בעולם הפרסום שסובבים אותך, עד שבאיזה בוקר בהיר לפני מספר חודשים חיפשתי את ה-X הנחמד בקצה חלון הפרסומת, חיפשתיו ולא מצאתיו. הוא הופיע לו באיחור מתוזמן היטב כעבור כמה שניות טובות. חשבת שלא שמתי לב, הא?!... ובכן, יון, שמתי לב ואף סימנתי לעצמי X קטן בצד, אבל ניחא, בלעתי את הצפרדע הזאת.
אלא שאז התחילו להופיע אצלי הבאנרים הצִדִיים, כן, החמקמקים האלה שאף פעם אי אפשר לתפוס אותם ולקרוא מה כתוב בהם, בשביל מה זה טוב תגיד לי? האם הציבור כל כך תמים ופתי בעיניך, שהוא שולח את היד לכיס בעקבות איזה באנר מטופש? האם אזלו לך כוחות הנפש והסבלנות לעמוד בפרץ מול המפרסמים? לשכב על הגדר למען לקוחותיך הנאמנים? האם תטריד את מנוחת גולשיך בעבור חופן דולרים?? Y? ואם בכך לא די, הנה צץ לו דף הפרסומת העצמאי ונוסף גם הוא על שונאינו, כן, זה שנפתח במקביל לדף של ynet, זה שמשמיע לך קולות משונים ואתה לא מבין מאיפה, קם, הולך לחדר של הילדים לראות אם הפליימוביל נדלק מעצמו, בודק אם שכחת את הטלויזיה דלוקה (ונזכר שאין לך), מנסה לחשוב מתי החלפת את הצלצול בפלאפון, עד שאתה מגלה שזה 'הדף המנגן' הזה שנפתח לו באגביות, בלי להתריע מראש... ועוד זה מנגן וזה בא – העכבר שנח לו לרגע, מבלי משים, על איזה חלון פרסומת מיותר, משמיע פתאום קולות צווחה ומעיר ישנים מתרדמתם (מתוך הרמקולים שנשכחו על פול-ווליום). תגיד לי, יון, בשביל מה אתה צריך את זה? לא חראם? הרי אין עוד אתר חדשותי שמשתווה לשלך, והאמן לי שבצר לי כבר רעיתי בשדות זרים, ושלא תדע לאילו מחוזות הגעתי, אבל חזרתי הביתה, ואני מבקש גם ממך – חזור בך מתאוות הבצע הממשכנת את גולשיך. תן לשים ת'ראש על דיונה, תן לגלוש, תן להנות מהתוכן, תן לנו חדשות כי אנחנו צורכים אותם כמו מים.

נשים קטנות
בשבוע שעבר קיבלו בנותי תעודות מחצית מבית הספר. לנריה זו היתה אפילו התעודה הראשונה, מה שלא גרם לה להתרגשות יוצאת דופן (היא שכחה אותה בבית הספר). פתחתי את התעודות, וראיתי שחידוש בא לעולם. זה שכבר אין מספרים אלא רק הערכות מילוליות – לזה התרגלנו. אחרי הכל, למה שהילד הַרגיש יחטוף התקף דיכאון כשיראה פתאום 7/8 בתעודה, עדיף שנכתוב לו "אתה מאד משתדל חמודי-מתוקי אבל כדאי שתעשה גם שיעורי בית". מילא. זה שהתלמיד כותב בעצמו תעודה, מעין הערכה עצמית לפני שהוא מקבל את המסמך האימתני-רשמי מהמורה המפחיד, זה גם סבבה כשלעצמו. אבל עכשיו יש משהו חדש – "הערת ההורה". שם מצפים כנראה שנכתוב "גם אנחנו מאד אוהבים את הילד שלנו ומקווים שהוא יצליח בלימודים" או "קושקושון מאד אוהב את המורה שלו והולך כל יום לבית הספר בשמחה", או אפילו "יחד, שכם אל שכם, מתוך דבקות במשימה, נגדל את ילדנו לאהבת תורה וליראת שמים, והוא יכה שורשים וישא פירות במהרה בימינו אמן". יאללה יאללה איפה חותמים?

נוער נוער נוער

הבלוג שלי סוגר שנה. את המשוכה התדמיתית הכרוכה בהיותי "בּעלָבּלוג" נדמה לי שכבר עברתי, וגם אשתי, לאחר ששיווקתי לה את כל הענין בצורה ידידותית ("אולי באמת זה טוב שתהיה מחובר לעולם של הילדים ותדע מה הם עושים שם ב... אינטרנט הזה").
רותי היא מחנכת כיתה י"א באולפנה. בשבוע שעבר היא חזרה מאסיפת הורים, וטענה שכולם מתלוננים רק על דבר אחד:
- "לימודים זה לימודים, אבל הבעיה האמיתית היא שהם כל היום בפייסבוק". ככה זה הנוער של היום!
- אז מה את עונה להם?
- רק מביעה אמפתיה: "כן, אני יודעת, גם בעלי...".
- נורא נחמד מצדך.
- ... אגב, סיפרתי לך שתלמידה שלי מלפני שנתיים התארסה?
- איזה יופי. איך היא הכירה אותו?
- אהה... בפייסבוק.

שיר לשירה

סופרת הילדים והנוער, זהבה קור, סיפרה לי לפני זמן מה שהוצאות הספרים מגדירות היום את הספרות לנוער כבר מגיל 8. כלומר שספר לילד בן 8 הוא כבר ספר לנוער. אחרי ההפתעה הראשונית חשבתי שבעצם אני האחרון שצריך להיות מופתע. שירה, בתי הבכורה חגגה השבוע 8, ועם יד הלב - היא כבר שנתיים וחצי "נוער". אני רק צריך לצבוט את עצמי לפעמים כדי לזכור שאני מדבר עם בת 8 ולא עם בת-16-כאילו.

את השם 'שירה' נתנו לה על-פי תחושת בטן עמוקה. הוא ביטא היטב את מה שהרגשנו אחרי הלידה. שירה. ואולי רוח הקודש נזרקה בנו. למה רוח הקודש? כי שירה נולדה בכ"ז טבת. זהו גם תאריך הפטירה של הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), אבי תנועת "תורה עם דרך ארץ", ולוחם אמיץ כנגד הרפורמה בגרמניה במאה ה-19. הרש"ר הירש הוא הסבא של הסבא של הסבתא של שירה (היחוס הוא מצד רותי, אם שאלתם). כשנולדה שירה כלל לא ידענו שהיא נולדה בתאריך הפטירה שלו, ודאי שלא ידענו שהם חולקים גם את אותו תאריך לועזי - 31 בדצמבר, בהפרש של 114 שנה בדיוק. המידע המפיל-מהכסא הזה הגיע אלינו לאחר מעשה, דרך סבתה של רותי, נינתו של הרש"ר, ועורר התרגשות משפחתית עצומה. אבל למה כולם זוכרים את התאריך הלועזי? ובכן, פה יש "מוֹיפֶס". באותם ימים, כך מספרים, קיבלו המשמשים ברבנות את שכרם מהקהילה מראש עבור כל השנה, והרש"ר הירש, יקה טוב, היה מוטרד מאד מכך שהוא חלילה ישתכר יותר מן המגיע לו, אם ילך לעולמו באמצע השנה. מה עשה? הלך הלך הלך, והשביע את בניו שלאחר מותו הם יחזירו לקהילה את סכום הכסף שנותר עד סוף השנה. נעשה לו נס והוא נפטר ב-31 בדצמבר, ובניו לא היו חייבים לקהילה אפילו מארק גרמני אחד. מויפס של יקים...
והנה עוד מויפס, תחזיקו חזק: האם שמתם לב שהשם 'שירה' הוא בעצם חילוף אותיות 'הירש', או לחילופין, ראשי תיבות (כמעט) של 'שמשון רפאל הירש'? האם אין זו רוח הקודש שנזרקה בנו?
את כל זה, קשה שלא להבחין, אני אומר בחצי חיוך. זה נחמד, קצת מצחיק, קצת מחבר אותך לשורשים, ואני אוהב להתחבר לשורשים (אגב, שמעתי פעם משל נחמד שאומר שייחוס זה כמו שמיכה, זה לא מחמם אם אין כלום מתחת). אבל לפני כמה חודשים יצא לי לספר את הכל לאברך ש"סניק מאשדוד שאני נמצא איתו בקשר, ככה בדרך אגב, בתור קוריוז. ככל שהתקדם הסיפור אחזה את הבחור התרגשות עצומה, ובסופו הוא כבר העלה אותי לדרגת בעל מויפס אמיתי, ו"שלושה שותפים באדם" ועוד כהנה וכהנה. הוא כמובן לא היה סגור עד הסוף על הרש"ר הירש, ודאי תיאר לעצמו איזה מקובל עטוי גלימה ובעל חצר. הרב הירש המסכן, אם היה חי ודאי היה מתהפך בקברו. ואני יצאתי משם מהורהר בשאלה מהו 'נס', וכיצד אנשים תופסים אותו בצורה שונה. אבל על כך ראוי להרחיב בפעם אחרת.

נשים קטנות

הנשים, כפי ששמתם לב, כבר לא כל כך קטנות, וגם היציאות שלהן בהתאם. אבל מה שלא עובר בינתיים זה ההחלפות המצחיקות של זכר ונקבה: עקרון העל לקביעת המין של המילה הוא כמובן הסיומת שלה. מילה שמסתיימת בתנועת 'אָה' או 'אֶת' היא ללא ספק נקבה, והגיע הזמן שגם באקדמיה ללשון יפנימו את זה! כך יוצא שמִנְשָא היא ודאי נקבה ('איזה יפָה המנשא הזאתי'), וגם סרט (על שני מובניו, כלומר שתי מובניה), וכן, גם בית כנסת ('הבית כנסת בנחושה כל כך קטנה'), ואפילו חוט ('לא כזאת דקה, אני צריכה חוט עבָה!').
אבל ככל שהן קוראות יותר ספרים גם זה הולך ונעלם. ככה זה הנוער של היום.