יומני היקר, סליחה שהזנחתי אותך כל כך בחודשים האחרונים. תדע לך שחשבתי עליך המון, כל הזמן, פשוט... לא יצא. היו המון טרדות, ופרויקטים, וגם 'יום תעזבני יומיים אעזבך'. אבל עכשיו שהמחאה דעכה, וההכרזה התפוגגה, ואפילו גלעד חזר, והחיים אולי שבים למסלולם – גם אני חזרתי, ואני כאן בשביל להישאר.
בשולי הערת שוליים
בכיתה י', נדמה לי, הלכתי לבקר חבר בירושלים שלמד איתי בכיתה. סידר קראו לו. סידר ירד איתי לקומה התחתונה של ביתו, שהיתה מעין מרתף רחב ללא חדרים, במרכזו עמדו רק ספה וטלוויזיה וסביב מזרונים וכמה מושבים מרופטים. מרתף רחב ידיים מהסוג שיושבים בו עם החבר'ה ורואים סרטים אל תוך הלילה. "אח שלי עובד כאן על איזה סרט",
הוא הפתיע אותי, והרים מהרצפה פלייר מצ'וקמק שעלו היה כתוב באנגלית "The Arrangement" - ההסדר. "הוא מנסה לגייס לזה כספים גם בחו"ל, מדובר בתקציב גדול". "את מי זה מעניין?" שאלתי, והרמתי גבה לתקרת המרתף. לא הצלחתי להבין למה שאנשים בחו"ל יתרמו לסרט על נושא כל כך שולי, איזוטרי ומגזרי כמו "ההסדר", ומה הוא בכלל חושב לעצמו האח של סידר הזה. חלפו הימים, וגם אני, כמו כולם, הלכתי לראות את שובר הקופות הראשון של סידר, שגרר אחריו דיונים, מחשבות ותהיות על החברה שלנו. אחר כך באו סרטים נוספים של סידר, לא כולם הכי מוצלחים, אבל כולם נועזים במידה רבה, וכולם בעלי נגיעה כזאת או אחרת לחיי.
האמת היא שמאז שראיתי את 'הערת שוליים' כבר הספקתי לשמוע המון אנשים שמרגישים שהסרט הזה מדבר עליהם, אבל ממש עליהם, וכנראה שזו גדולתו. הסרטים של סידר מצליחים לקלוע ללבם של רבים כל כך, למרות שהם עוסקים למעשה בקבוצת אנשים מאד מצומצמת, בועתית, ולרוב ירושלמית. גם הסרט הזה עוסק בפלח מגזרי מאד מצומצם ומסוים, שבמקרה יצא לי להתוודע אליו בשנים האחרונות, החוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית (או כפי שהוא נקרא בלעג פעמים רבות – החוג לתלמיד, על שם מיעוט משתתפיו). שלוש שנים ביליתי בחוג, ואת התואר טרם סיימתי. הדקדקנות ה"שקולניקית" כפי שהיא מוצגת בסרט, הירידה חסרת הפשרות לפרטים, והמצוינות המלוּוה בסאב-טקסט של 'הכל או לא כלום', הביאו לכך שכל עבודת קורס בחוג היא שוות-ערך לתזה לפחות במוסדות אקדמיים מקבילים. הקטנוניות המדעית הזאת מובילה לא פעם לעקרות אקדמית, ששקולניק האב – אשר מלבד הערת שוליים בה הוא מוזכר אין לו כמעט שום פרסום מדעי – מייצג אותה היטב. אבל, יש להודות, הדקדקנות הזאת גם שובה בקסמיה. היא שובה בישרותה, בטהרתה, בחתירתה לאמת, בזהירות ובנקיות שהיא נוסכת עליך, ובתחושת הסיפוק שהיא ממלאת אותך אחרי שעברת את כל המכשולים והגעת ל'משהו', או אז אתה מרגיש שנגעת במקור מים חיים. אני מודה, גם אני נשביתי בשיטה. עם כל הקשיים, אני מצדיק עלי את הדין, את הדרישות הגבוהות ואת המטלות הבלתי נגמרות. הייסורים שנתייסרתי בחוג לתלמוד היו לי 'ייסורים של אהבה', התאהבתי בשיטה, וביני לביני לא הייתי מתנגד לשמוע עוד כמה קורסים ולכתוב עוד כמה עבודות. דפוק. מה לעשות. ולכן, אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה, ובקרוב אגש ככל הנראה למזכירות החוג, כאישה מוכה השבה אל אדוניה, וארשם לעוד שנה אקדמית.
"בלעדיִך"
הגל הים תיכוני השוטף את הארץ הוביל אותי לייסד פינה חדשה בבלוג. רבים נוטים לזלזל במוזיקה המזרחית ולהאשים אותה ברדידות ושטחיות ושאר ביטויי גנאי שלא ברא השטן. אבל הים התיכון – מימיו עמוקים וצלולים, ואנו ננסה לדלות פנינים מבין גליו, ולעמוד על משמעותן העמוקה של מילות הלהיטים
והפזמונים, אשר מתרגשים ומתקפצים להם מרשת ג' ועד היציעים בקיסריה.
ראש וראשון יהיה לנו שירו המרגש ומרטיט הלב של ליאור נרקיס, שגם הלחין את מילותיו הנועזות והמפתיעות של האחד-ואין-שני-לו, המלחין הידוע יוסף גיספאן. קבלו אותם:
ערב טוב לך
בית א: גל של בושם את נכנסת/ ואני בהלם את הורסת/ ערב טוב לך את מושלמת/ כל אחת להיות כמוך חולמת.
פזמון: אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת/ אז רק תגידי לי/ מתי תהיי שלי.
בית ב: ערב טוב לך בואי מותק/ בא לי להכיר אותך לעומק/ לך יש יופי לי יש פרח/ תני לי הזדמנות אותו לתת לך.
פזמון: אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת/ אז רק תגידי לי/ מתי תהיי שלי.
מה יש לומר. כל מילה מדודה, כל אות יושבת במקום כאילו נאמרה ליוסף מסיני. התיישבתי וכתבתי ניתוח מעמיק בן כמה עמודים לשיר. אבל אז נתקלתי בביקורת של גולשת אנונימית באחד הטוקבקים, וראיתי שהיא מבטאת במילים קצרות בדיוק את מה שאני מרגיש, אז אני גונז את הניתוח המלומד שלי ומביא את דברי הגולשת כלשונם:
כולי התרגשתי כשהוא שר "ערב טוב לך, בואי מותק" זה פשוט מרגש.. הוא כאילו קורא לה מותק ורוצה שהיא תבוא.. ואומר לה ערב טוב.. ואח"כ אומר שיש לה יופי ושיש לו פרח... איזה מרגש שיש לו פרח!! וזה אפילו חרוז!! יואו.. כולי ריגושים.. שיר פשוט מדהים אין על ליאור
נשים קטנות
המורה של נריה התחתנה, ואילו יהודית, הגננת של הדר - לא. חוסר האיזון הזה במציאות העסיק מאד את הדר, והיא נאלצה ליישב אותו בתירוצים שונים. ברגע של ניחום עצמי היא נתפסה אומרת כך: 'גם יהודית כבר מצאה חתן אבל היא איבדה אותו'.
חילופי מזג האוויר הביאו אותי ללבוש משהו חם, ואת שירה (8 וחצי) להעיר לי מיד: 'אבא, מה זה? חם לי לראות אותך'. נשים קטנות.
