סצינה ראשונה: חמישה חבר'ה בכיתה ט' יוצאים לטיול הגדול הראשון שלהם. ים לים, חוף לחוף, או coast to coast אם תרצו. לילה ראשון על הדשא בשבי ציון, כולם כבר מחופרים עמוק בתוך השק"שים, ערימה של חבר'ה על הדשא, וליד כל אחד מוטל צרור בגדיו ומטלטליו, ורק אני עוד טורח ומאבטח את הפקלאות, וקושר את שרוכי התיק לשרוכי הנעליים לשרוכי השק"ש, מחשש לגניבות, לנוכח פליאתם וזילזולם של חברי. אחד המשפטים שנאמרו שם נחקק ונשאר איתי. אחד החבר'ה זרק לי: "אתה תראה שדווקא לאלה שהכי חוששים והכי דואגים, דווקא להם נעלמים דברים".
סצינה שנייה: עברו כמה שנים, אני כבר לא חמשוש צעיר, אבל עדיין תופס טרמפים מדי פעם. הפעם אני עומד בצומת מסמיה, ועוצר לי בחור אדיב במיוחד ("קר לך? לשים חימום? רדיו?"). אחרי לא יותר מדקה של נסיעה משותפת הוא נכנס לתחנת הדלק שבין מסמיה לקסטינה כדי לקנות משהו, ומשאיר אותי לבד ברכבו הדולק, עם המפתח בפנים, אפילו לא צריך להניע, משתהה שם כמה דקות טובות וחוזר וממשיך בנסיעה. "תגיד" אני אומר לו, "לא הגזמת קצת? יכולתי לקחת לך את הרכב בלי שום בעיה, ולא היה לך אפילו קייס במשטרה". והוא עונה לי בפשטות גדולה, משפט נוסף שנחקק: "אתה לא נראה לי טיפוס חשוד במיוחד, ואני מעדיף לתת אמון באנשים. אני מודע למחיר שאני עלול לשלם, אבל הרווח של הדרך הזאת גדול יותר". מחיר החשדנות ואי-האמון בטוב של האדם גדול יותר, לדידו של ידידינו הצעיר, ממחיר הרכב שייגנב לו. לא מדובר במחיר שנוגע בכיס, מדובר בהתנהלות ובאורח חיים של חשש, של פחד ואי-אמון, מדובר בגישה לחיים, גישה לבני אדם.
סצינה שלישית: למה בכלל נזכרתי בכל אלה? בגלל שהשבוע גנבו לי את הפלאפון ברכבת. איך גנבו? הוא פשוט היה מונח על השולחן הצר שברכבת, יחד עם מעיל, ספר, לפטופ, ובקיצור – הוא הסתתר בין כל אלה, והבחור שישב לידי פשוט ירד יחד איתו תחנה לפני. ולא, לא הצלחתי לאתר אותו, וכן, זה היה סמארטפון יקר ערך, ולא, לא היה לי ביטוח, גם לא גיבוי למספרים, וכן, זה נכון, לא הייתי צריך לשים אותו על השולחן, ובכל זאת, אחרי כל הצער והכעס והתסכול וייסורי המצפון, נזכרתי גם בשתי האפיזודות הנ"ל, וידעתי שאני מעדיף לחיות את חיי מתוך מתן אמון באנשים, ואני מאמין שרובם ככולם רוצים בטוב אחד של השני. ובשביל האחוז הקטן והמנוול הזה אני לא מוכן לשעבד את חיי, אני לא מוכן לנעול את הבית כשאני יוצא בשבת לאכול עם חברים, אני לא מוכן להפעיל את האזעקה כשאני תולה כביסה, וגם לא לנעול את האוטו בין שקית לשקית כשאני פורק את הקניות. פשוט לא מוכן. המחיר של חיים כאלה, לדעתי, הוא גדול אפילו מהסמארטפון המגניב שהיה לי.
בלעדייך:
ואם בענייני אהבת הזולת עסקינן, ואם כבר נסחפנו והגענו עד הלום, ראוי שנביא כאן את תגובתו רצופת האהבה של האחד והיחיד, מ-ש-ה פ-ר-ץ, לדבריו של הגאון. כזכור, לפני מספר חודשים יצא יורם גאון בחריפות נגד הטקסטים של הזמר המזרחי, וקרא להם "זבל שלא ברא השטן". בעקבות ההשמצה הפרועה עלה משה פרץ על במה מאולתרת ללא קהל, וניסח את תגובתו השקולה והמלומדת היישר למצלמה, וכך אמר: "יש מידות רעות מאד של כעס וקנאה, אבל יש גם מידה של אהבה. חכמים ממני אמרו ואהבת לרעך כמוך...". אכן חכמים ממך, משה, אולי כדאי שבפעם הבאה תבדוק מי אמר למי ובאיזה הקשר...
נשים קטנות:
חודש אירגון הסתיים לו, והשנה גם אנחנו היינו שם, לראשונה על תקן הורים (כן, הגענו לגיל...). אבל בני עקיבא של היום זה לא מה שהיה פעם. שירה חוזרת משם ומספרת כל פעם על ה"פעולה" שהיתה; פעם זה תופסת, פעם מחבואים, ופעם סתם השתוללות ו"היה ממש כיף". "תגידי" אני שואל אותה באחת הפעמים, "מה היה המסר של הפעולה?". והיא עונה בפשטות "אבא, רק בזמן שלכם היה מסר לפעולות, היום זה לא ככה". אני נכנע.
