ערב לידתה של גפן עמדתי להעלות רשומה חדשה לבלוג, אבל אז פרצה הקטנטונת לעולם ושיבשה סדרי בראשית. היום, אחרי המסיבה ואחרי ככלות הכל, אני מסתכל על מה שכתבתי אז, ונוכח עד כמה שזה לא אקטואלי. איזו מדינה... אתה רק מסובב את הראש והחדשות של אתמול הן כבר היסטוריה עתיקה. על מה אני אכתוב עכשיו על פרשת עמנואל?
פרשת עמנואל
כיוון שהכל כבר נאמר, נלעס ונטחן עד דק, אוסיף סיפור מזווית אישית:
בשיאה של סאגת עמנואל ניגש אלי איזה מכר ששֵם משפחתו איפרגן (זה חשוב להמשך), וככל הנראה ניסה להציע לי שידוך, או משהו כזה. אבל שימו לב איך הוא עשה את זה:
איפרגן: תגיד מאיזה מוצא אתה?
אני: אההה... מה זאת אומרת?
איפרגן: מאיזה מוצא, מאיזה עדה... אתה אשכנזי?
אני: אההה... כן. למה?
איפרגן: ואתה נשוי?
אני: כן.
איפרגן: יש לך אולי חברים אשכנזים?
אני: למה? איזו מין שאלה זאת?
איפרגן: פשוט יש לי מישהי, בערך בגילך, היא אשכנזיה והיא מחפשת מישהו אשכנזי.
אני: זה מה שהיא מחפשת? אשכנזי? אין עוד דברים שהיא מחפשת?
איפרגן: אתה יודע, זה משמעותי לפעמים, המנהגים, האוכל, יש כל מיני דברים שרגילים מהבית...
זה באמת נורא ואיום, במדינה מעורבת שכזאת אתה כבר לא יכול לדעת עם מי אתה מדבר, אז מה עושים? קודם כל מבררים את הדברים החשובים – "מאיזה מוצא אתה". מעבר לקוריוז הנחמד הזה, ולמר איפרגן, שאני באמת מסמפט אותו מאד, יש פה משהו עמוק יותר שהתחדד לי, ולא בפעם הראשונה. איך שהוא יוצא שמי שמתעסקים עם הנושא העדתי, מי שדנים בו, לשים אותו, מחשיבים אותו, הם במקרים רבים מאד בני עדות המזרח. לפחות אלה שאני נפגש איתם. אצלי ואצל חברי האשכנזים (סליחה על הביטוי הצורם) הנושא הזה לא משחק שום תפקיד, פשוט כלום. לא פעם אני מגלה שנושאים עדתיים שמטרידים את דור הסבא והסבתא שלי - בקרב האשכנזים, מטרידים את דור ההורים שלי ולפעמים גם את בני גילי - בקרב בני עדות המזרח. אולי זה רושם מוטעה, לא בדקתי את זה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל מה שבטוח הוא שאם רוצים באמת להוריד את הנושא העדתי מסדר היום צריך להפסיק להחשיב אותו, להפסיק לעשות ממנו ענין, וזה משהו שצריך לקרות אצל כל אחד בפנים, בינו לבין עצמו. מה שמגיע לתקשורת זה רק הביטוי החיצוני של הדברים, חלון הראוה, אבל הבעיה נמצאת בחברה, באנשים.
תמרור מִשָמַיִם
לפני מספר חודשים דנתי עם אחד מרבותי באיזה שהוא ענין הלכתי, או ליתר דיוק - סייג הלכתי, שלדעתי אינו הולם את מציאות החיים שלנו היום. בלי להיכנס לפרטים. אני טענתי שהסייג הנ"ל הוא אבסורדי, ואדרבה, יש סייגים אחרים שצריך להציב היום באותה סוגיה, וברוח אותו הסייג. בסוף הדיון שאל אותי רבי: אם אתה נקלע לדרך שיש בה תמרור עצור ישן ומחליד, תמרור שהוצב שם לפני שנים, הדרך השתנתה, התרחבה, גם המכוניות שנסעו בה אז כבר לא נראות במקומותינו, אבל התמרור עוד ניצב שם, בדיוק באותה נקודה, והוא אומר לך לעצור. האם לא תעצור?
"לא" עניתי לו. "ברמת המשל לפחות אני ממש לא נוהג לציית לתמרורים לא רלוונטים. אני מסתכל על הכביש". כך אמרתי אז, ויושב בשמים שחק לי. לפני כחודש נסעתי לי בדרך המובילה אצ'קלונה, כשלפנַי זחלו להן מספר מכוניות במהירות השואפת לאפס. הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתכלתי, והבנתי שיש לי שדה ראיה מצוין, למרות הפס הלבן העבה שחצה את הכביש לשתים. ומכיוון שאני איש של כביש, ולא בחור של תמרור, כאמור, ביצעתי עקיפה זריזה, ואני רוצה להדגיש – בטוחה! וחזרתי למסלול.
חלפו 10 שניות עד שניידת המשטרה הדביקה אותי וסימנה לי לעצור בצד, ואני למדתי על בשרי לקח כפול: יש לכבד תמרורים גם כשאינם רלוונטיים, יש לשמוע לדברי רבותיך, ולא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל.
נשים קטנות
לרגל הצטרפותה של בתנו הרביעית למשפחה, החלטתי לייסד כאן בבלוג את מדור "נשים קטנות", בו יובאו הגיגיהן. המדור נוסד בהשראתו של הרבי הגולה, האדמו"ר רודריגז, שייסד בבלוגו את פינת "מפי עוללים" (יעוין שם).
והפעם, רגע של עברית: אומרים שבקוטב הצפוני יש 30 שמות שונים לשלג, כי ככל שחפץ או מושג הוא יותר דומיננטי בחיים, כך הוא מתפרט להגדרות ותתי הגדרות, והדברים ידועים. ובכן, הוא הדבר בנוגע לאלבומי המדבקות של בנותי. אתמול ישבתי עם נריה והיא עשתה לי בזה סדר אחת ולתמיד. מסתבר שישנן לפחות 13 סוגים שונים של מדבקות, והריני מונה אותם כרוכל אחד לאחד. אך לפני כן הערה חשובה: יש לקרוא את שמות המדבקות במילעיל:
יש מדבקות "זוֹהרות", יש "פּוּכיוֹת" (על שום מרקמן הפוכי משהו), יש מדבקות "גִ'ינסיות" (כנ"ל, רק בג'ינס), ויש "קלִיקיות". יש "בַּדיות" (תחושה של בד), "חייכניות", "חרוּזיות" (עם חרוזים), וגם "דַקִיות" ולחילופין "בּוֹלטיות". יש גם "נַפנַפיות" (עם כנפיים), "ספוֹגיות", ואפילו "בַּרזֶליות". וכל השאר – "סתַמיות". שככה יהיה לי טוב.
כיוון שהכל כבר נאמר, נלעס ונטחן עד דק, אוסיף סיפור מזווית אישית:
בשיאה של סאגת עמנואל ניגש אלי איזה מכר ששֵם משפחתו איפרגן (זה חשוב להמשך), וככל הנראה ניסה להציע לי שידוך, או משהו כזה. אבל שימו לב איך הוא עשה את זה:
איפרגן: תגיד מאיזה מוצא אתה?
אני: אההה... מה זאת אומרת?
איפרגן: מאיזה מוצא, מאיזה עדה... אתה אשכנזי?
אני: אההה... כן. למה?
איפרגן: ואתה נשוי?
אני: כן.
איפרגן: יש לך אולי חברים אשכנזים?
אני: למה? איזו מין שאלה זאת?
איפרגן: פשוט יש לי מישהי, בערך בגילך, היא אשכנזיה והיא מחפשת מישהו אשכנזי.
אני: זה מה שהיא מחפשת? אשכנזי? אין עוד דברים שהיא מחפשת?
איפרגן: אתה יודע, זה משמעותי לפעמים, המנהגים, האוכל, יש כל מיני דברים שרגילים מהבית...
זה באמת נורא ואיום, במדינה מעורבת שכזאת אתה כבר לא יכול לדעת עם מי אתה מדבר, אז מה עושים? קודם כל מבררים את הדברים החשובים – "מאיזה מוצא אתה". מעבר לקוריוז הנחמד הזה, ולמר איפרגן, שאני באמת מסמפט אותו מאד, יש פה משהו עמוק יותר שהתחדד לי, ולא בפעם הראשונה. איך שהוא יוצא שמי שמתעסקים עם הנושא העדתי, מי שדנים בו, לשים אותו, מחשיבים אותו, הם במקרים רבים מאד בני עדות המזרח. לפחות אלה שאני נפגש איתם. אצלי ואצל חברי האשכנזים (סליחה על הביטוי הצורם) הנושא הזה לא משחק שום תפקיד, פשוט כלום. לא פעם אני מגלה שנושאים עדתיים שמטרידים את דור הסבא והסבתא שלי - בקרב האשכנזים, מטרידים את דור ההורים שלי ולפעמים גם את בני גילי - בקרב בני עדות המזרח. אולי זה רושם מוטעה, לא בדקתי את זה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל מה שבטוח הוא שאם רוצים באמת להוריד את הנושא העדתי מסדר היום צריך להפסיק להחשיב אותו, להפסיק לעשות ממנו ענין, וזה משהו שצריך לקרות אצל כל אחד בפנים, בינו לבין עצמו. מה שמגיע לתקשורת זה רק הביטוי החיצוני של הדברים, חלון הראוה, אבל הבעיה נמצאת בחברה, באנשים.
תמרור מִשָמַיִם
לפני מספר חודשים דנתי עם אחד מרבותי באיזה שהוא ענין הלכתי, או ליתר דיוק - סייג הלכתי, שלדעתי אינו הולם את מציאות החיים שלנו היום. בלי להיכנס לפרטים. אני טענתי שהסייג הנ"ל הוא אבסורדי, ואדרבה, יש סייגים אחרים שצריך להציב היום באותה סוגיה, וברוח אותו הסייג. בסוף הדיון שאל אותי רבי: אם אתה נקלע לדרך שיש בה תמרור עצור ישן ומחליד, תמרור שהוצב שם לפני שנים, הדרך השתנתה, התרחבה, גם המכוניות שנסעו בה אז כבר לא נראות במקומותינו, אבל התמרור עוד ניצב שם, בדיוק באותה נקודה, והוא אומר לך לעצור. האם לא תעצור?
"לא" עניתי לו. "ברמת המשל לפחות אני ממש לא נוהג לציית לתמרורים לא רלוונטים. אני מסתכל על הכביש". כך אמרתי אז, ויושב בשמים שחק לי. לפני כחודש נסעתי לי בדרך המובילה אצ'קלונה, כשלפנַי זחלו להן מספר מכוניות במהירות השואפת לאפס. הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתכלתי, והבנתי שיש לי שדה ראיה מצוין, למרות הפס הלבן העבה שחצה את הכביש לשתים. ומכיוון שאני איש של כביש, ולא בחור של תמרור, כאמור, ביצעתי עקיפה זריזה, ואני רוצה להדגיש – בטוחה! וחזרתי למסלול.
חלפו 10 שניות עד שניידת המשטרה הדביקה אותי וסימנה לי לעצור בצד, ואני למדתי על בשרי לקח כפול: יש לכבד תמרורים גם כשאינם רלוונטיים, יש לשמוע לדברי רבותיך, ולא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל.
נשים קטנות
לרגל הצטרפותה של בתנו הרביעית למשפחה, החלטתי לייסד כאן בבלוג את מדור "נשים קטנות", בו יובאו הגיגיהן. המדור נוסד בהשראתו של הרבי הגולה, האדמו"ר רודריגז, שייסד בבלוגו את פינת "מפי עוללים" (יעוין שם).
והפעם, רגע של עברית: אומרים שבקוטב הצפוני יש 30 שמות שונים לשלג, כי ככל שחפץ או מושג הוא יותר דומיננטי בחיים, כך הוא מתפרט להגדרות ותתי הגדרות, והדברים ידועים. ובכן, הוא הדבר בנוגע לאלבומי המדבקות של בנותי. אתמול ישבתי עם נריה והיא עשתה לי בזה סדר אחת ולתמיד. מסתבר שישנן לפחות 13 סוגים שונים של מדבקות, והריני מונה אותם כרוכל אחד לאחד. אך לפני כן הערה חשובה: יש לקרוא את שמות המדבקות במילעיל:
יש מדבקות "זוֹהרות", יש "פּוּכיוֹת" (על שום מרקמן הפוכי משהו), יש מדבקות "גִ'ינסיות" (כנ"ל, רק בג'ינס), ויש "קלִיקיות". יש "בַּדיות" (תחושה של בד), "חייכניות", "חרוּזיות" (עם חרוזים), וגם "דַקִיות" ולחילופין "בּוֹלטיות". יש גם "נַפנַפיות" (עם כנפיים), "ספוֹגיות", ואפילו "בַּרזֶליות". וכל השאר – "סתַמיות". שככה יהיה לי טוב.
