"יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר 'עד כאן'". מי זוכר? נכון, זהו אהוד אולמרט בפתיחת מלחמת לבנון השניה, עטוי ז'קט לוחמני. לו הייתי ראש ממשלה הייתי מעסיק את אולמרט ככותב הנאומים שלי, בזה הוא מצוין, אבל האיש רחוק מאד מלעמוד על שלו. השבוע הוא נחשף שוב במלוא רפיסותו כשאמר שאם החברים מאמריקה מבקשים כל כך יפה להאריך את ההקפאה, למה שלא נענה להם?! באמת למה לא?
יש רגעים בחייה של אומה...
לעומת אולמרט, מצטייר נתניהו בציבור (או בתקשורת ליתר דיוק) כאדם לחיץ וחסר עמוד שדרה. אבל אני חייב לומר שאני מוריד את הכובע בפני ביבי של הקדנציה השניה. הן בפשרותיו המחושבות וההוגנות, והן בעמידתו האיתנה מול לחץ אמריקאי חסר תקדים, שלא חשבתי שיוכל להתמודד איתו.
לאחר כמעט עשרים שנים של "שיחות שלום" עקרות, השכיל נתניהו להעמיד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני על הנקודה המהותית ביותר. הוא שם אותה על השולחן כבר בתחילת הקדנציה שלו, בנאום בר אילן, בו נתן את הסכמתו העקרונית להקמת מדינה פלשתינית (אך לא מתוך גישה כנועה, כמו קודמו בתפקיד, או השלמה עם דעת קהל מדומה, אלא מתוך אחראיות), הוא שם את הדברים על השולחן כשאמר אז ש"שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית". זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.
ביבי של הקדנציה השניה מתגלה כאדם שקול ובשל שלא נרתע מלומר את משנתו בצורה ברורה. הוא הוכיח שהוא מוכן ללכת רחוק, שהוא מבין את הצורך להתפשר. הוא אמר "שתי מדינות לשני עמים" והלך לעשרה חודשי הקפאה (זה, אגב, צעד מבריק, פשרה משמעותית מבחינת הציבור בישראל, ללא ויתור טריטוריאלי שאין ממנו דרך חזרה). אפשר כמובן להסתכל על הכל כתמרונים פוליטיים, אבל אני מאמין שבבסיס הדברים יש נקודה אמיתית. בתמורה לכל אלה ביבי לא ביקש ויתור על זכות השיבה, גם לא חילופי שטחים או אוכלוסיות, הוא גם לא ביקש כסף ואפילו לא חומוס, הוא הלך צעד אחד אחורה, חזר לשורש הדברים וביקש הכרה. מה קרה? הכרה! לצערי (אך לא להפתעתי), הצעד הזה רק חשף את ערוותם של הפלשתינאים, וחידד עבורנו מיהם השכנים שלנו, ועם מי אנחנו באים לעשות שלום.
רבים משלים את עצמם בתחושה שהנה-הנה השלום נמצא פה מעבר לפינה, שהרי כולם יודעים בסוף מה יהיו גבולות הקבע, אז לא חבל על הזמן וההרוגים?... ידידנו אולמרט, למשל, אמר שאם רק היו נותנים לו עוד חודשיים בראשות הממשלה הוא כבר היה חותם על הסכם שלום. אויש, כמה חבל. חודשיים... רק עוד חודשיים, והיינו נוסעים לירושלים דרך בית לחם, לבאר שבע דרך תרקומיא, ובבתי הספר של הרשות היו מלמדים לימודי ליבה. רק חודשיים... איזה פספוס.
ההכרה בזכותנו לחיות במדינת ישראל, ריבונית, יהודית ודמוקרטית, כנראה שאינה מחוורת גם לרבים בתוכנו. לכן, דווקא בעת הזאת, בה מעמידים את הסכסוך על שורשו, יש צורך בחידוד הנקודה הזאת, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. מי שטוען שהתוספת "יהודית ודמוקרטית" לחוק האזרחות היא גזענית, כנראה שכח את הרקע להקמת המדינה, ואולי גם שכח שזו המדינה היחידה בעולם בה יהודים יכולים לחיות בשקט ובבטחה. מי שטוען שההצהרה מפלה בין יהודים לגוים אולי שכח את חוק השבות, ושכח שגם את הנוסח הקודם הצהירו רק מתאזרחים שאינם יהודים.
כן, זו בסך הכל הצהרה, האם שווה לנופף בה בפרובוקטיביות מתגרה שכזו? האם לא כדאי לשמור על עמימות שלווה? אני סבור שלא. אני מוכן באמת ללכת לפשרות אמיתיות ומרחיקות לכת, אבל לפני הפשרות צריך לברר מהם העקרונות. ואם אין הכרה, כנראה שבאמת אין עם מי לדבר.
ובנימה אישית...
"יש רגעים בחייו של אדם שהוא חייב להתפשר...". השבוע הייתי אמור "לתבוע" את חברת דרך ארץ (כביש 6) בועדת ערר חיצונית. מעשה שהיה כך היה:
לפני כשנה קיבלתי בדואר חשבונית לתשלום על מספר נסיעות בכביש 6, שאחת מהן היתה לצרכי עבודה. בעוד אני מברר את הפרוצדורה של פיצול התשלום מול מקום עבודתי ומול כביש 6, קיבלתי בדואר חשבונית נוספת, הפעם חשבונית קנס על אי תשלום במועד. והקנס, מתברר, מגיע כמעט לגובה החשבונית המקורית, כ-200 ₪.
נו, מה תגידו על זה? האם טייקוני כביש 6 זקוקים כל כך לכסף שלי? האם לא מגיעים לי יותר מעשרה ימים לתשלום חשבונית? (דו"חות חניה, למשל, אפשר לשלם עד 90 יום). ובכלל, לא היו לי שום כוונות רעות, בסה"כ רציתי לברר נוהל פשוט (שאגב, הסתבר למפרע כבלתי אפשרי). לתומי חשבתי שאם אסביר את הסיבה לעיכוב התשלום הדברים יתקבלו בהבנה, אחרי הכל אני אזרח שומר חוק ללא עבר פלילי. אך טעיתי. חברת דרך ארץ היתה מוכנה לבוא לקראתי רק ב-50% מהקנס, ורק אם אעשה מנוי.
"מה הם חושבים לעצמם?" אמרתי לעצמי, "איזו חוצפה" התעצבנתי. החלטתי שאני לא מוותר והגשתי ערעור לביטול הקנס. אם לא אזכה בערעור, לפחות אגרום להם להזיע. והם אכן הזיעו. עורכי הדין של החברה התקשרו אלי מספר פעמים, דיברו בבוטות רבה, איימו בתביעת הוצאות משפט, הגישו לי חשבונית על 50% מהקנס אפילו שאמרתי להם שאין לי כוונה לשלם אותה, כתבו דו"ח מפורט לועדת הערר... בקיצור, הזיעו. כשפניתי לחברת "אמון הציבור" ולעיתונאים נוספים הבנתי שאני לא מקרה יחיד. מכל הכיוונים שמעתי על הגביה האלימה של החברה ועל התלונות הרבות שמצטברות נגדה. הקנס שלי ירד כבר ל-100 ₪ בסה"כ, אבל החלטתי שאני הולך עד הסוף, אני אהיה דון קישוט ואשכב על הגדר למענכם, למען עתיד ילדיכם, למען רווחת מכוניותיכם, אני אראה להם מזה, בשם העם בישראל אני אראה להם...
התקפלתי. השבוע הם התקשרו אלי, ימים ספורים לפני הערעור, (הם התקשרו, לא אני!), והפעם בכובע של "השוטר הטוב". השיחה התגלגלה מפה לשם, הקנס חזר ל-50%, וביני לביני התחלתי לחשוש שאולי התביעה הזאת לא כ"כ פשוטה כמו שחשבתי, ושבעצם אף אחד לא בכיס שלי, ובכלל, למה לי לבזבז על זה יום שלם... בקיצור, התקפלתי.
מצד אחד התביישתי קצת. מה? אין לי עקרונות? ואחרי כל השעות שהשקעתי בזה – לא חבל? אבל מצד שני, אמרתי לעצמי, יש רגעים בחיים, שגם אם אתה מרגיש צודק במאה אחוז, כדאי שליתר בטחון תחזיק בכיס איזה סולם שתוכל לרדת איתו מהעץ. לא מכל דבר צריך לעשות מלחמה. יש רגעים בחייו של אדם, שעם כל הכבוד לעקרונות, הוא צריך לומר לעצמו 'עד כאן'.
אז עד כאן להפעם.
ובפינתנו "נשים קטנות":
ארוחת בוקר שגרתית באלון שבות:
נריה: אני רוצה לחם עם חמאה כמו בבית שלנו.
שירה: אבל אין לנו בית, זה הבית שלנו...
גפן: אפצ'י (מתעטשת).
הדר: גפן התאפצ'ה.
