רותי היא מחנכת כיתה י"א באולפנה. בשבוע שעבר היא חזרה מאסיפת הורים, וטענה שכולם מתלוננים רק על דבר אחד:
- "לימודים זה לימודים, אבל הבעיה האמיתית היא שהם כל היום בפייסבוק". ככה זה הנוער של היום!
- אז מה את עונה להם?
- רק מביעה אמפתיה: "כן, אני יודעת, גם בעלי...".
- נורא נחמד מצדך.
- ... אגב, סיפרתי לך שתלמידה שלי מלפני שנתיים התארסה?
- איזה יופי. איך היא הכירה אותו?
- אהה... בפייסבוק.
שיר לשירה
סופרת הילדים והנוער, זהבה קור, סיפרה לי לפני זמן מה שהוצאות הספרים מגדירות היום את הספרות לנוער כבר מגיל 8. כלומר שספר לילד בן 8 הוא כבר ספר לנוער. אחרי ההפתעה הראשונית חשבתי שבעצם אני האחרון שצריך להיות מופתע. שירה, בתי הבכורה חגגה השבוע 8, ועם יד הלב - היא כבר שנתיים וחצי "נוער". אני
רק צריך לצבוט את עצמי לפעמים כדי לזכור שאני מדבר עם בת 8 ולא עם בת-16-כאילו.את השם 'שירה' נתנו לה על-פי תחושת בטן עמוקה. הוא ביטא היטב את מה שהרגשנו אחרי הלידה. שירה. ואולי רוח הקודש נזרקה בנו. למה רוח הקודש? כי שירה נולדה בכ"ז טבת. זהו גם תאריך הפטירה של הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), אבי תנועת "תורה עם דרך ארץ", ולוחם אמיץ כנגד הרפורמה בגרמניה במאה ה-19. הרש"ר הירש הוא הסבא של הסבא של הסבתא של שירה (היחוס הוא מצד רותי, אם שאלתם). כשנולדה שירה כלל לא ידענו שהיא נולדה בתאריך הפטירה שלו, ודאי שלא ידענו שהם חולקים גם את אותו תאריך לועזי - 31 בדצמבר, בהפרש של 114 שנה בדיוק. המידע המפיל-מהכסא הזה הגיע אלינו לאחר מעשה, דרך סבתה של רותי, נינתו של הרש"ר, ועורר התרגשות משפחתית עצומה. אבל למה כולם זוכרים את התאריך הלועזי? ובכן, פה יש "מוֹיפֶס". באותם ימים, כך מספרים, קיבלו המשמשים ברבנות את שכרם מהקהילה מראש עבור כל השנה, והרש"ר הירש, יקה טוב, היה מוטרד מאד מכך שהוא חלילה ישתכר יותר מן המגיע לו, אם ילך לעולמו באמצע השנה. מה עשה? הלך הלך הלך, והשביע את בניו שלאחר מותו הם יחזירו לקהילה את סכום הכסף שנותר עד סוף השנה. נעשה לו נס והוא נפטר ב-31 בדצמבר, ובניו לא היו חייבים לקהילה אפילו מארק גרמני אחד. מויפס של יקים...
והנה עוד מויפס, תחזיקו חזק: האם שמתם לב שהשם 'שירה' הוא בעצם חילוף אותיות 'הירש', או לחילופין, ראשי תיבות (כמעט) של 'שמשון רפאל הירש'? האם אין זו רוח הקודש שנזרקה בנו?
את כל זה, קשה שלא להבחין, אני אומר בחצי חיוך. זה נחמד, קצת מצחיק, קצת מחבר אותך לשורשים, ואני אוהב להתחבר לשורשים (אגב, שמעתי פעם משל נחמד שאומר שייחוס זה כמו שמיכה, זה לא מחמם אם אין כלום מתחת). אבל לפני כמה חודשים יצא לי לספר את הכל לאברך ש"סניק מאשדוד שאני נמצא איתו בקשר, ככה בדרך אגב, בתור קוריוז. ככל שהתקדם הסיפור אחזה את הבחור התרגשות עצומה, ובסופו הוא כבר העלה אותי לדרגת בעל מויפס אמיתי, ו"שלושה שותפים באדם" ועוד כהנה וכהנה. הוא כמובן לא היה סגור עד הסוף על הרש"ר הירש, ודאי תיאר לעצמו איזה מקובל עטוי גלימה ובעל חצר. הרב הירש המסכן, אם היה חי ודאי היה מתהפך בקברו. ואני יצאתי משם מהורהר בשאלה מהו 'נס', וכיצד אנשים תופסים אותו בצורה שונה. אבל על כך ראוי להרחיב בפעם אחרת.
נשים קטנות
הנשים, כפי ששמתם לב, כבר לא כל כך קטנות, וגם היציאות שלהן בהתאם. אבל מה שלא עובר בינתיים זה ההחלפות המצחיקות של זכר ונקבה: עקרון העל לקביעת המין של המילה הוא כמובן הסיומת שלה. מילה שמסתיימת בתנועת 'אָה' או 'אֶת' היא ללא ספק נקבה, והגיע הזמן שגם באקדמיה ללשון יפנימו את זה! כך יוצא שמִנְשָא היא ודאי נקבה ('איזה יפָה המנשא הזאתי'), וגם סרט (על שני מובניו, כלומר שתי מובניה), וכן, גם בית כנסת ('הבית כנסת בנחושה כל כך קטנה'), ואפילו חוט ('לא כזאת דקה, אני צריכה חוט עבָה!').
אבל ככל שהן קוראות יותר ספרים גם זה הולך ונעלם. ככה זה הנוער של היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה