אני נשבע שזה נעשה בצורה לא מודעת. בסך הכל התנדבתי לכתוב ב'עיתונחושה' את הפינה ההיסטורית. אבל נשאבתי לזה. באחת מהפסקות הקפה, אחרי 15 טלפונים ושעות רבות של פגישות ותחקירי אינטרנט, ירד לי פתאום האסימון, והבנתי מה עשיתי לעצמי. הבנתי שמבלי משים חיפיתי על צורך עמוק שהיה לי ביחס למקום שבו בחרתי לבנות את ביתי. חיפיתי על העובדה שהלכתי לפרוייקט נדל"ני, ביישוב חסר שורשים וחסר היסטוריה. אז מצאתי את ההיסטוריה שלו, והרי היא לפניכם (למי מכם שאינו מנוי על רב המכר 'עיתונחושה'):"כשאתה עומד שם, על הרמה שעליה הוקמה הנקודה, ואתה נושא עיניך אל הרכס המכחיל באופק המזרחי, אתה נפעם. שם, בהרים, היו לנו לפני שמונה שנים ישובי גוש עציון. הם עמדו בקרב נואש נגד הכנופיות הערביות המקומיות ונגד תותחי הלגיון הערבי – ונמחקו מן המפה".
את הדברים האלה כתב שמואל שניצר במעריב, ב-7 בספטמבר 1955. כן. זה פה. הנוף אותו נוף. ההיפעמות – גם היא נותרה בעינה. ישובי הגוש כבר מזמן שלנו. אבל אז בעצם התחיל פה הכל. היאחזות נח"ל של גרעין גִלעַ"ד (גרעין לנוער עובד דתי), עולה על גבעת טרשים במרחק קילומטר וחצי מהגבול עם ירדן. נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל.
"עלינו לנחושה מתוך כוונה להיות חקלאים" סיפר לי נתן והב, מי שכונה 'אחרון המוהיקנים' בנחושה של סוף שנות ה-50. "היו לנו 10,000 דונם בשַחַרִיָה, היינו יורדים לשם במוצאי שבת ועולים רק ביום שישי. קיבלנו שם שלושה צריפים, אחד שימש למחסן תבואה, השני למגורי בנים והשלישי למגורי בנות. למעשה, הגרעין שלנו, גלעד ג', היה הגרעין הראשון והאחרון עם כמות גדולה של בנות, אחר באו בעיקר בנים, אולי בגלל זה לא נשארו. אי אפשר להקים יישוב רק עם גברים. היו לנו אמנם שני זוגות בנחושה, אבל זה לא תפס... לא היה מה שידביק את האנשים למקום. אחרי השחרור כל אחד הלך לדרכו. כמה שניסיתי להשפיע, כמה שדיברתי... זה לא עזר, כל אחד רצה להציל את עורו. אני עצמי נשארתי בנחושה עד 1960, אבל ראיתי שזה כבר לא ילך. תבין, זה בדם שלי להיות חקלאי, אבל בשביל חתונה צריך שנים...".הזיכרון של נתן בהיר וצלול גם אחרי 55 שנים. הוא לעולם לא ישכח את אותו סיור קטלני בז' באייר, 18 באפריל 1965, בו קיפח יצחק בָּיטֶל, מפקד נחושה, את חייו:
"יצאנו יחד לסיור שגרתי, ובשלב מסוים ירדנו מהקומנדקר והתחלנו ללכת רגלי. פתאום קיבלנו צרור ושכבנו. זה היה מאד מפתיע, כי לא חיינו בתחושה של פחד. היו אמנם לא מעט מסתננים, אבל בעיקר בשביל גניבות של רכוש". נתן לא מספר - ואולי הוא בכלל לא שם לב לפרט הזה - אבל הוא היה האדם האחרון שדיבר עם ביטל. "הבנו שהירי מגיע מהמוצב הירדני, ושאנחנו מאד קרובים אליו. ייתכן שעברנו את הגבול, אינני יודע. כל אחד מאיתנו היה רק עם עוזי ולא היה לנו סיכוי להשיב אש. התאמנו על מקרים כאלה והיינו אמורים להתפזר לכל עבר ולהתרחק מהאש. אבל ביטל אמר לי 'אתה לא עוזב אותי'. ואז היה עוד צרור, כנראה שזה הרג אותו, כי אחר כך לא שמעתי ממנו כלום. שכבנו שם כולם. שמואל שפירא רץ מהר עד נחושה להזעיק עזרה. זה מרחק גדול. רפי טפר, הסגן של ביטל, התחבא בתוך שיח וירה עליהם כל הזמן. הוא החזיק אותם על אש נמוכה עד שהחיילים הגיעו. אבל מבחינת ביטל זה כבר היה מאוחר".
יצחק בָּיטֶל התמנה למפקד היאחזות הנח"ל בנחושה מיד כשסיים את קורס הקצינים. הוא פיקד על המקום מתוך קפדנות ואחראיות רבה, ויחד עם זאת היה חבר בלב ונפש של פקודיו. בתחילת אותה תקרית ירי הוא נפצע בידו, אך המשיך לנהל את הנסיגה ולדאוג לחילוץ חייליו עד אותו צרור קטלני. כותרת במעריב יומיים אחר כך מספרת על המכתב האחרון שהתקבל מיצחק ביטל, בו הוא כותב להוריו 'אין לכם מה לדאוג לי, הכל בסדר גמור'. מי שהחליף אותו בתפקידו היה דוד בן נאה, שֶלְימים הקים את מעלה אדומים וכיהן בה כסגן ראש העיר.
אבל ביטל לא היה ההרוג הראשון בנחושה. קדם לו חבר גרעין 'גלעד ג', מרדכי טריגאלו. טריגאלו נהרג בכ"ט באדר תשט"ז, 12 במרץ 1956, כשהטרקטור שחזר בו מיום עבודה שגרתי התהפך ב"קיר המוות" - הכינוי לעלייה התלולה לנחושה - ומחץ אותו. "לצערי הגדול אין במשפחה מי שאפשר לדבר איתו. הוא היה הצעיר ביותר וכולם נפטרו". אמר לי משה טריגאלו, בן דודו בן ה-87. "אני רק זוכר שהוא נהרג והלכנו ללוויה. אני לא רואה מי יכול לעזור לך". שבט טריגאלו בארץ הוא קטן מאד, ולאור כמה שיחות שערכתי אני מעריך שגם אין מי שיפקוד את קברו של מרדכי טריגאלו בבית העלמין בחדרה. אז לפחות יש מי שזוכר. יהיו שורות אלה לזכרם הברוך.
נשים קטנות
פאדיחה בשידור חי:
http://www.youtube.com/watch?v=gSVn-0YMfF4
בימים אלה עובר הבלוג כמה שינויים גרפיים ואחרים. בפעם הבאה אינשאללה שהוא כבר יופיע בעיצוב חדשני ועם פינות חדשות. אל תלכו רחוק.
מתן
