אוטובוסים של ערבים

כל מי שבנה או שיפץ פעם בית, או כל דבר אחר, עם פועלים ערבים, והחליף איתם מילה, יודע שהאנשים האלה, שמהווים רוב בניין ומניין של תושבי השטחים, רוצים בסה"כ להתפרנס בכבוד ולחזור הביתה בשלום. זה המכנה המשותף והפשוט של החיים שלנו ושלהם. בן אדם קם בבוקר והולך לעבודה. אתה יכול לחשוד בו שהוא מחבל (כי הוא הרי ערבי, אז למה שלא יהיה מחבל?!) אבל אז אתה פוגע בעיקר בעצמך, ביכולת שלך להסתכל על בן אדם ולראות בן אדם, אתה חי בפחד מתמיד, ומביא על עצמך במו ידיך את הקללה הכתובה בספר הזה "והפקדתי עליכם בהלה... ונסתם ואין רודף אתכם" (ויקרא כו).

לא יודע מספרים, אבל אלפים רבים של ערביי השטחים חוצים מדי יום את המחסום, עובדים אצל יהודים וחוזרים לביתם. לא הם המחבלים. את הבידוק הנדרש הם עושים במחסומים, זה לא נעים, אבל זה כורח המציאות שבה אנו חיים, כך יש להסתכל על זה, ללא היתממות אבל גם ללא הצדקה לכתחילית. המציאות איננה ורודה, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק, אבל היא גם לא שחורה. בסופה יושב ערבי עם נרגילה שקם בבוקר ורוצה לפרנס את משפחתו. האם אנחנו מסוגלים לראות אותו?

לצערי יותר ויותר יהודים בארץ כבר לא רואים אותו. החלטת הממשלה המקוממת על ההפרדה באוטובוסים היא לא רק אסון תדמיתי לישראל, תוך השוואה בלתי נמנעת למשטרים אפלים באירופה, אלא גם אסון בין-אישי בחוסר היכולת לראות מולך בן אדם. מכאן צומחים בקלות עלילות מנופחות על הטרדה מינית, הצקות וכו' (שלכולם, במידה ויש בהם אמת, יש פתרונות פשוטים מאוד). הפרדנו יישובים, הפרדנו כבישים, הקמנו מחסומים, זאת המציאות שלנו ובינתיים נראה שאין מנוס ממנה, אין לי אשליות, אבל רק תשאירו לנו בבקשה את מעט היחד שעוד קיים בשפיות היום יומית, זו המשותפת לרוב ככל היהודים והערבים בארץ הזאת, שבסה"כ קמים בבוקר לעבודה ורוצים לחזור הביתה בסופו. כי משם יצמח השלום. ואם גם בפועלים האלה אנחנו לא מסוגלים לראות בני אדם, סימן שהפכנו כולנו למפלצות.

סיפור: לפני כמה שנים פגעה ברכבי משאית וגרמה נזק קטן. הנהג, תושב ג'אבל מוכאבר (ידעתי, ידעתי שהוא ערבי, בטח, אלה לא יודעים לנהוג אלה, יימח שמם...), ירד מיד והתנצל. הוא העדיף לא להתעסק עם הביטוח אלא לקחת את הרכב לתיקון במוסך פרטי. מכיוון שהמדובר היה בסה"כ בנזק לפח, נטיתי להסכים ולסגור את זה בשקט בלי ביטוח וטפסים מיותרים, אבל אז התברר שהוא רוצה לתקן את הרכב במוסך של חבר בחוסאן. חוסאן, למי שלא מכיר, הוא כפר ערבי לא קטן ליד העיר ביתר, בדרך לירושלים, אני עובר שם מדי יום בכביש 375, אבל אף פעם לא נכנסתי אליו, ואם לדייק - מעולם לא עלה על דעתי לחצות את התהום, את נהר הלבה האימתני, ולסטות צפונה מהכביש הראשי, אל מבואות חוסאן, כי אוי לי ואבוי לי אם אעשה זאת, אוטובוסים של ערבים הרי ינועו לעברי, עם סכינים בין השיניים, הם רק יושבים שם ומחכים ליהודי שייקח ימינה בכיכר, ואז הם כבר ישחטו אותו לאור יום...

וברצינות - חששתי, באמת חששתי, מציאות החיים העגומה שלנו גרמה לי לחשוש. לאחר שהתייעצתי עם כמה חברים שמתי נפשי בכפי, נפרדתי מבני משפחתי וסטיתי צפונית לכביש, אל עבר הלא נודע. ליתר ביטחון החלטתי לנקוט בכמה אמצעי בטיחות מקדימים - ביקשתי מנהג המשאית המשתומם שייסע מלפני וישמש לי מגן אנושי חי, ובנוסף הורדתי את הכיפה כדי לטשטש את הזהות (וואי וואי איך עבדתי על הערבים האלה).

ומה קרה? שרדתי כדי לכתוב – 
אחרי פחות מדקה נסיעה הגענו למוסך, שהיה מרוחק אולי 100 מטר מהכביש הראשי, שם מצאתי את עצמי עומד בתור לצד תושבי ביתר, לבושי שחורים עם ציציות בחוץ, תור שכדי להתקדם בו הייתי צריך לדבר יידיש, לא ערבית. 
באותו רגע לא ידעתי אם לצחוק על עצמי או לבכות על עצמנו.