שופט עליון מזרחי. שמעתם בדיחה כזאת? ואם תשאלו את מאיר שטרית – לא אחד, אלא ארבעה! למה ארבעה? מה ז'תומרת?! אחד טריפוליטאי, אחד עיראקי, מרוקאי כמובן, והאחרון – מסתמן שהוא יהיה חצי טורקי חצי ג'רבאי.
הלו? הכל בסדר שם? חשבתי שהתקדמנו קצת. אז חשבתי. אני יכול לפחות לפחות להבין למה חשבתי, כי קמתי בבוקר, התבוננתי סביבי, וראיתי את אחַי המזרחיים בכל מקום, בכל תפקיד, בכל... באמת, אני מתבייש לכתוב את זה. אני מתבייש משום שאני לא רואה את עורך הדין שלי - את רואה החשבון שלי – את הבוס שלי – את הרב שלי - את מגיש התוכנית ברדיו או את החבר שלי כ"מזרחי". ומי שצועק "געוולד" (במרוקאית כמובן) הוא זה שמנציח את הקיפוח, ומבטיח את הויכוח, ומנכיח את הפילוח. זה מה שבטוח.
לפני כמה זמן הלכנו, אשתי ואני, להופעה של הסטנדאפיסט יעקב כהן. זאת היתה טעות קשה. לא הצלחנו להישאר באולם ויצאנו באמצע. כי כמה, תגידו לי, כמה אפשר לצחוק על אתיופים ותימנים וקוצ'ינים ועיראקים? כמה?? לא נמאס?? כל הנושא הזה מאוס ולעוס, וכבר כתבתי פה בעבר שכשהוא עולה, זה תמיד על ידי בני עדות המזרח. דווקא שם, אבל רק בקרב אנשים מסוימים מאד, יש עוד דבר כזה שנקרא "מזרחי" ו"קיפוח". אז מקופחים – נמאסתם! תפקחו את העיניים, תסתכלו איפה אתם נמצאים, ותתחילו לחיות בישראל 2011.
אז נכון שהרכב בית המשפט אינו משקף וכו' וכו'. יש אמת בטענה הזאת. אבל הדרך לשינוי היא לא באפליה מתקנת או בשריון של כסאות. אדמונד לוי לא נכנס לעליון בגלל שהוא עיראקי, ולמי אכפת בכלל איפה הוא נולד. וחוץ מזה, יש דרכים רבות להשפיע על החברה בישראל, על סדר היום הציבורי, על סולם הערכים וגם על נציגי הציבור (לא הייתם פה בקיץ האחרון?). אקטיביזם פוליטי וחקיקה אד-הוק אינם הדרך. וכאן אנו מגיעים למגזר מקופח נוסף, הלוא הוא המגזר הציוני-דתי, שגם בשוליו נשמעות יללות קבע, צפירות עולות ויורדות של "אכלו לי שתו לי גנבו לי את המדינה". גם שם יש אנשים שאוהבים להישאר בצד המקופח, המדוכה והמופסד. אחרת לא יישאר להם על מה לצעוק. הדברים הגיעו לשיא של זעזוע ופלצות במודעה שהתפרסמה בימים האחרונים מטעם תנועת "ארץ ישראל שלנו" (השם כבר אומר הכל). במודעה נראה גלעד שליט בשיחת הטלפון הראשונה לביתו אחרי השבי, עם כיפת פוטו-מונטאז' עליה רקום דגל ישראל. מתחת לתמונה באה הטענה האווילית שלוּ גלעד שליט היה דתי או ספרדי מעיירת פיתוח, אז "האליטה הלבנה של השמאל" לא היתה מביאה לשחרורו. כל כך הרבה ארס ושנאה ופירוד יש במודעה הזאת. כואב הלב לראות. נכנסתי לאתר תנועת מחללי-שם-שמיים-בפרהסיה הזאת, וקצת נחה דעתי כשראיתי שזו למעשה תנועה אנטי ציונית, שפועלת נגד המדינה ונגד צה"ל (ראו למשל כאן), ושמונהגת בידי חב"דניקים. אבל זו רק נחמה פורתא, כי יותר מדי אנשים טובים מהציבור הציוני-דתי תומכים בה. וזה כואב...
או שלא. שתי אמירות הושמעו בחדשות סוף השבוע בזו אחר זו. הראשונה העלתה אצלי חיוך, השניה – מרירות וכעס. הראשונה בשם הרב קנייבסקי, שאמר ש"כלי המשחית המכונה אינטרנט יש בו משום יהרג ואל יעבור". נו שוין. על השניה חתום הרב אליקים לבנון, שאמר שאם צה"ל יחייב את חייליו להשתתף בטקסים שיש בהם שירת נשים, יש לראות בזה "שעת השמד", לא פחות, והוא ימליץ לכל מי שישאל אותו לא להתגייס! אז תגידו לי אתם, למה התחלף לי החיוך בחיוך מריר? למה האחד כואב והשני מצחיק. אולי שניהם מצחיקים באותה מידה? וזה לא מצחיק.
אוף... יצא לי פוסט עצבני במיוחד, ואין בו מקום לפינות המשעשעות. קופחתם! אולי בפעם הבאה.
