אחד, אברהם

(לפרשת לך-לך תשע"ד) 

מתוך כל הבבל הזה עולה לו אברהם

ואנחנו לא יודעים אפילו למה

אם בבראשית ונח נברא לו העולם

עוד לא ברור פה מי כנגד מי וכמה כמה.

ראינו אור וחושך, גם תנינים ורמש

מתוך כל הבבל הזה הוא בא – בלי שום שמץ

בלי טיפה של רמז, עם אפס רזומה

אך יש בו איזה קסם, יש משהו ממגנט

צועד אל איזו ארץ, אולי על פי הצו

או שמא לתומו, הולך למסעיו

אברם או אברהם, חוזה או סתם הוזה?

מדוע לו ניתן תפקיד ראשי במחזה?

בריות מרננות, ונשמעים קולות -

מדוע לא הרן? נחור? אפילו לוט?

האם תהה ריבון העולמים על קנקנם?

האם הִכה על חרס והאם בחַנם -

כמו שמכה יוצר על קנקנים יפים?

כיצד טרף פה אברהם אחד את הקלפים?

אחד רק בא לגור וישפוט שפוט...

אולי בכלל נבחר האיש על שם סופו?!

הורם מתוך עדת עובדי חמה ולבנה

לשאת את נס הצדק והאמונה

אולי גם על הדרך, נלמד מהתורה

שיעור, מידה וערך על עצם הבחירה

שלא תמיד אפשר לשקול אותה, למדוד

בטור של פלוסים כאן, ומינוסים נגדו

תלישת עלי כותרת, אן-דן-דינו-סוף

ורק הלב מורה שזו בחירה בטוב

נו טוב, הרי גם טוב איננו טוב מושלם

לכן נטיית הלב היא-היא לב העניין

תחושה פנימית כזאת, בלי צורך לנמק

לבחור אותו, לתפוס בו, לפני שיתחמק

לשים עליו ת'אצבע, ברגש ביטחון

כי זה מה שמתאים לי, וזה מה שנכון

ההסברים יבואו באיחור, יש להודות

בפרשות וירא, חיי שרה, תולדות

בפרשת דרכים אליה כל אדם מגיע

על רצף ציר חייו פתאום נדרש הוא להכריע

לבחון עם קצת ביקורת, אך בסלחנות כנה

לבחור האם לדבוק בה, בבחירה הנושנה

או שמא להודות לה על הדרך עד הלום

לקוד קידה יפה ולהיפרד לשלום

גם אברהם אבינו שבחר באור כשדים

הלך בסוף לכנען, ואת זה כולם יודעים

השמרנות היא ערך, אך לא הקיבעון

העיקר להיות בדרך, ושתהיה שבת שלום. 

ספר במדבר - משהו חדש מתחיל (פרידה מספר ויקרא)

פרשת ויקרא היא פרשת בר המצוה שלי, והיא אהובה עלי במיוחד. פרשת במדבר היא הפרשה של אחותי, שנולדה בדיוק שנה וחודשיים אחרי. בדרשה משותפת, באירוע בר-בת מצוה משותף שחגגנו לפני אי-אילו שנים, יצרנו מעין ויכוח מדומה בין הספרים, דו-שיח "תחרותי" שנועד לברר למי יש ספר טוב יותר (אתם יכולים לנחש שהרעיון לא היה של אף אחד מאיתנו...).

כעת אני רוצה לחזור אל אותו הויכוח, אבל מזווית שונה, קצת פחות חינוכית, קצת יותר סוציולוגית ואישית.  

ספר במדבר הוא ממש האנטי-תזה של ספר ויקרא. זה האחרון - כשמו כן הוא - תורת כהנים, ולכן הוא מדבר אל ועל מעמד אריסטוקרטי עליון ונבדל. אך לא עוד. ספר במדבר, בלוז הפנימי העמוק שלו, הוא הספר של עם ישראל כולו, ספר של שוויון הזדמנויות, ובמילה אחת - דמוקרטיה. עוד לפני שקורח יאמר 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים', פותח הספר בפסוק 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם'.

יש לי הרבה מאוד סימפטיה לספר ויקרא, דווקא בגלל הייחוד שלו, ובגלל הדיוק וחדות הלשון והתוכן. אבל יש להודות, קיים פער אמיתי, זרות גדולה, בין עולם המושגים שבתוכו אנו חיים, פועלים ומאמינים, לבין עולם המושגים החברתי והדתי שמציג ספר ויקרא. דרשנים נוטים לעגל בו פינות, בעלי בתים נבוכים מדלגים לברכת המזון, ומורים פשוט מלמדים את פרשת קדושים כל השנה. אבל עזבו אתכם מקרבנות, זה הרבה יותר מזה. פרשת אמור, למשל, הנטועה בלב לבו של הספר, משרטטת את גבולות המעמד הכהני, ומשאירה את בעלי המומים מחוצה לו: 'אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם'.

מי שחושב שצריך לחזור לתקופת המקרא בעניין הזה - שיקום. אנחנו לא מדברים ככה, לא חושבים ככה ולא מתנהגים ככה. ובכלל, מאוד לא מקובל אצלנו לדבר על מעמדות. כמובן, לא נוכל להתכחש לקיומן של מעמדות גם בחברה שלנו, תמיד יהיו מעמדות חברתיים, אך השאלה היא מה האידיאל, לאן אנחנו שואפים. אנחנו, הרשו לי לדבר בשמכם לרגע, דוגלים בשוויון הזדמנויות לכל אדם באשר הוא אדם. העדפה של אדם אחד על פני האחר בשל ייחוס אבותיו היא בגדר "מוקצה", ונחשבת לדעה חשוכה בחברה בה אנו חיים.

הרבה אוהבים לדון בסוגיית 'מעמד האישה', ולפלפל בה פלפולים שונים, היסטוריים, סוציולוגיים, מגדריים וכו', אבל לדעתי זה כסף קטן. סוגיית המעמדות בכלל, והמעמד הכוהני בפרט, היא סוגיה לא פחות קשה לעיכול בחברה הדתית-מודרנית, והיא היא הדיסוננס העמוק בין עולמנו לעולם התורה. גם בימינו, בלי בית מקדש, נותרו השלכות לא מעטות לעצם קיומו של מעמד כהני בעם ישראל, חלקן אפילו יומיומיות.

איך מיישבים את הפער הזה שבין המציאות התרבותית הלכתחילית הנשקפת מפסוקי התורה לבין המציאות והזהות שלנו?

אני רוצה להציע שני כיווני מחשבה, מנוגדים במידה מסוימת.

ראשית, הבה נאמר בפה מלא: האנושות נמצאת בתהליך של התקדמות מתמדת לקראת עולם טוב ומתוקן יותר. לא בכל תחום, אבל לפחות בתחום החברתי-מוסרי. ההתקדמות, השינוי, ניכרים כבר בתורה עצמה, ולכל הפחות בתנ"ך. אם בעבר ההגמוניה התורנית והחברתית היתה בידי הכהנים ('כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ'), הרי שעם הזמן היא עברה אל העם (פרשת החלפת הלויים בבכורות הפותחת את ספר במדבר, שהיא בפשטות דמוקרטיזציה של הפולחן), ובתקופה מאוחרת יותר אל החכמים, הלוא הם חז"ל, שלפני שהם היו ז"ל הם היו פשוט חכמים. אכן, כבר בתורה עצמה יש קולות מגוונים בסוגיה זו, ובתנ"ך על אחת כמה וכמה. בשבוע הבא נקרא על רות המואביה, שהיתה גם אשה, גם אלמנה וגם נכריה, ובכל זאת דווקא ממנה יצאה מלכות ישראל. אנו אוהבים להזכיר זאת ולהעלות על נס את סיפור מגילת רות, אבל נוטים להדחיק במבוכה את הפסוקים מפרשת אמור. מה שמביא אותי לנקודה השניה.

הנקודה השניה היא שאי אפשר להתעלם ממה שכתוב. אי אפשר לטייח. ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה. עוברים הלאה? צועקים "זה לא רלוונטי"? או אולי דווקא מנסים ללמוד עוד לקח, לקחת משהו מרוח הפסוקים האלה לעולם שלנו. ניסיתי לחשוב מה היתרונות של התפיסה ההיררכית המוצגת בספר ויקרא, מה ניתן ללמוד ממנה לחיים שלנו. האמת היא שזה לא היה לי קל, ובכל זאת: נדמה לי שהרצון ליצור שוויון מוחלט בין בני אדם עלול להביא לעיוות האמת ולכיסוי המציאות, שהיא בסופו של דבר לא שוויונית. ניתן לראות את זה לא פעם בחברה שלנו, בדרישה מאולצת וצורמת ל"אפליה מתקנת", או בטשטוש מכוון של הבדלים פשוטים וטבעיים, כמו למשל הבדלים בין גברים לנשים. התפיסה הזאת מובילה לשטחיות ולצדקנות, והיא מרדדת את השיח הציבורי. המוטיבציה האין-סופית להתחשב באחר ולהבין את עמדתו הסובייקטיבית משתקת לא פעם את היכולת לומר אמירות פשוטות אך מוחלטות.

ומילה אחרונה לסיום, אני חושב שגם בסוגיית המעמדות (ובכלל), התורה בעצם מתווה לנו דרך ומסמנת לנו את הכיוון שבו יש ללכת. זה סוד כוחה ונצחיותה. זה לא אומר שמה שכתוב בה הוא תמיד סוף פסוק, ועל כך תעיד הספרות ההלכתית העצומה שנכתבה לאחריה, אבל זה כן אומר ששם המקור, ויש לחזור אליו ולהתמודד איתו בכל פעם מחדש.

טוב, גלשתי קצת, שבת שלום ומבורך. 

ואלה המשפטים: הרהורים מותרים על מסר ומוסר לפרשת השבוע

לפני זמן מה שמעתי ברדיו ראיון עם איזה שהוא רב על פרשת בא. את שמו של הרב אני לא זוכר, אבל הוא עמד תחת מתקפה חזיתית: "למה צריך היה להרוג את כל הבכורות בשביל לצאת ממצרים?" שאלה אותו המראיינת, "למה אי אפשר פשוט לצאת בשקט, בלי להשאיר אדמה חרוכה?", ועוד המשיכה להקשות: "איך אפשר לחגוג חירות עם כל כך הרבה הרוגים והרס וכאב? מה עשו הילדים המצרים המסכנים?" ועוד ועוד.

"את צריכה להבין" פתח הרב את תשובתו במתק שפתיים, והרעיף עליה מדרשים המתארים את רשעותו הגמורה של פרעה, ועוד כל מיני הסברים שלא ממש שמעתי, כי הראש שלי כבר היה במקום אחר. השאלות של המראיינת הצליחו לטרוד את מנוחתי, אף על פי שלא היה בהם שום חידוש. אנחנו יודעים, התורה מלאה בזה, אחרי פרשת בא באה פרשת בשלח, קריעת ים סוף וטביעת המצרים, ובהמשך מגיפות המדבר, מלחמות הכניסה לארץ, בכל אלה מתוארות סצינות הכוללות עשרות אלפי הרוגים ששפילברג היה מחוויר על ידם. כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן: 3,000 הרוגים במלחמת האחים אחרי חטא העגל, 14,700 הרוגים במגיפה אחרי חטא קורח ועדתו, 24,000 הרוגים במגיפה אחרי חטא בעל פעור, ועוד. האזכור הוא תמיד קצר ולקוני: "ויהיו המתים במגיפה...", ממש כלאחר יד, ללא הבעת זעזוע או אפילו הסתייגות קלה. האם זה היחס של התורה לחיים? משהו באוזן המודרנית שלנו צורם... אבל זה לא הכול. כדי לצאת ידי חובת "ווארט" לפרשת השבוע אני מוסיף לחבילה את דיני העבדות המתוארים בפרשת משפטים, ובהמשך את דיני הקניין והעונשין. אני כורך את כל אלה יחד משום שיש בהם איזו שהיא זרות בסיסית לדנ"א המצפוני שלנו ולעולם הערכי שלנו כבני אדם מודרניים.

אז מה עושים?

אם נחזור רגע לפרעה ובכורותיו, נדמה לי שאפשר לתת כיוון של פתרון, וייתכן שכוחו יפה גם למקומות אחרים. אני חושב שהתורה פשוט לא מתעניינת במצרִים ובגורלם. זה לא מעניין אותה. היא פשוט לא מדברת על זה. זאת לא הנקודה. This is not the issue. הנושא שעליו מדברים עכשיו הוא עם שיוצא ממצרים, המסר הוא חירות, "אביב העמים" אם תרצו, "כי לי בני ישראל עבדים", ו"אנכי ה' אלוקיך", אבל לא, התורה פשוט לא מדברת עכשיו על הבכורות המסכנים שמתו, זה לא הסיפור וזאת לא המטרה של הסיפור. נכון, היום זה לא היה עובר, היום אנחנו מנהלים מלחמות אחרות, היום אנחנו חושבים אחרת, מתנהגים אחרת ומאמינים אחרת. זה נכון, וברוך ה' שזה נכון, אבל כשלומדים תורה, אני סבור שאין מנוס מללמוד אותה מתוך הקשר מסוים, מתוך המציאות ההיסטורית שבה היא ניתנה.

אנשים דתיים לא רגילים לדבר ככה, הרי התורה היא נצחית, היא מתאימה לכל הדורות ולכל המציאויות. אבל נדמה לי שניתן וצריך להפריד בין המסר של הסיפור, הרעיון, ה"אישיו", לבין הצדדים הריאליים שמשתקפים ממנו. המסר הוא נצחי, הכוח שלו אפילו מתעצם אם מנטרלים את המימד ההיסטורי שלו, אבל התיאור המציאותי הנלווה הוא תמיד תלוי הקשר, כמו כל תיאור מציאותי. במילים אחרות, לו אני במקום אותו רב, הייתי עונה למראיינת ששואלת אותי על הבכורות המסכנים את התשובה שכל פוליטיקאי אוהב לענות: "זאת לא השאלה". וזאת האמת. התורה לא שואלת את עצמה איך הרגישו המצרים שטבעו בים, וגם לא איך מרגישה הנערה הנאנסת או אשת יפת תואר הנלקחת כשלל מלחמה. גם התלמוד לא שואל את עצמו איך מרגישה האישה שמקבלת את גטה על ידי שליח, או באוויר חצרה, ובטח שלא איך מרגישים החרש, השוטה, הקטן ובעל המום.

ורגע לפני שאתם מתנפלים עלי חשוב לי להבהיר משהו. השאלות האלה הן לרוב השאלות החשובות ביותר שצריכות להישאל היום ולקבל מענה, אבל חשוב להבין איך שואלים, מאיזו זווית מבט ובאיזה כובע. להרבה למדנים מודרניים יש נטייה להשליך את זווית המבט העכשווית שלהם על התנ"ך ועל התלמוד, לדרוש דרשות, לפלפל פלפולים ולבנות מגדלים גבוהים, כאשר נקודת המוצא איתה הם באים לדיון פשוט איננה רלוונטית. צריך לשים את הדברים על השולחן. התלמוד אינו מתחשב בנשים, כמו שהתנ"ך אינו נותן משקל להרוגי מלחמות ומגיפות, לפחות לא כמו שאנחנו נותנים להם היום, וכל זאת משום שהתנ"ך והתלמוד נכתבו בסביבה חברתית ותרבותית שונה לחלוטין. זה לא גורע מהמסר שמועבר בסיפור, בסוגיה, בפרשה. צריך לקרוא את הטקסט ולשמוע מה הוא מנסה לומר לנו, מה הרעיון שמנסה מי שכתב אותו להעביר לנו, מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטנו. השלכת נקודת המבט המקובלת בעולמנו על עולם הטקסט היא אנכרוניסטית ומובילה ללימוד עקר.

אם הגעתם עד הלום ויצאתם בשלום, הרשו לי עוד מילה אחת של אמונה, אמונה באדם שהופך לנאור ומוסרי יותר, אמונה בעולם שמתקדם למקום טוב יותר, וממילא - אמונה באלוהים. לא צריך ללכת 5700 שנה אחורה, די ללכת 500 או אפילו 200 שנה, לפעמים גם 50 שנה אחורה, כדי להיווכח עד כמה התקדמנו. אנחנו חיים היום בעולם לא מושלם, אבל מתוקן ומשודרג, המציב על סדר יומו את הזולת, את כבודו ואת תחושותיו. אכן, ניתן לזהות את ניצני התפיסה הזאת בחוקי התורה ובמכלול היצירה היהודית והתורנית לדורותיה. אבל יש לזכור, שדה המבחן המוסרי והערכי של יצירה ספרותית, ובכלל זה יצירה תורנית, הוא תמיד הסביבה החברתית-תרבותית שבה היא נכתבה.

שבת שלום. 

הישראלי המתלבט - שיר בחירות 2013

סקטוריאלי

לא נראה לי

לא חרד"ל ולא מפד"לי

גם עם ביבי

לא, לא בא לי

מלוקק ותיאטרלי

קצת עם שלי

מתחשק לי

ובכל זאת - זה קשה לי

אמסלם

גם רב גם אסלי

אבל אין סיכוי ריאלי

רבובדיה, אריה, אלי

ציפי, יאיר, חוטובלי

אנסטסיה מיכאלי

לא יודע מה קורה לי

רשימת שמות ברוטאלית

חגיגה אלקטוראלית

מה לי הכא, התם מה לי

כשהכול כה פרסונאלי

אין מפד"ל, יש רק נפתלי

אין עתיד, יש איש עם ג'לי

יש את שלי, בוז'י, חילי

אבל שם גם מיכאלי

השאלה המסקרנת

מה בין שרה לבין בנט

אמנון יצחק רב או רבי

מי ממשיך דרכו של רבין  

אין פה דרך, רק בערך

התנצחות ללא שום ערך

לכל איש יש שם ופתק

ומאחוריו רק מֶתֶק

וזיוף, לזות שפתיים

אותיות אחת או שתיים

או שלוש, אך כל היתר

רק יכבידו על המסר...

כן, הפעם זה לא קל לי

אם להישאר לוקאלי

או לחשוב דווקא גלובלי

אז הכרעתי - עץ או פלי!

על טקסט וטקסטורה: הרהורים בעקבות הגניזה האפגנית

הגניזה האפגנית משגעת את העולם. 29 מסמכים בני אלף שנה העלו שוב את הנושא הזה לכותרות, לאחר שנקנו לפני כמה ימים ע"י הספריה הלאומית. היום היתה לי הזכות לראות חלק מהמסמכים מקרוב, ולשמוע את פרופ' חגי בן שמאי, מי שהיה ועודנו האדם הקרוב ביותר לרכישת המסמכים ולפענוחם. לאחר ההרצאה של בן שמאי התפתחה ביני לבין גידי טל, חוקר צעיר ומבטיח בשמי מדעי הרוח, השיחה הדמיונית הבאה: 

גידי: באמת יפה מאוד, מסמך משנת 1005 זה ממש מרגש. רק שנדמה לי שהלכתם קצת רחוק עם הסיפור הזה. אם הכול כבר סרוק והכול קריא, אז למה בעצם להוציא על זה מאות אלפי דולרים?
אני: כי סריקה אף פעם לא תהיה כמו המקור.
גידי: שטויות. תשאל את כל החוקרים שבעבר היו נוסעים לספריות בכל העולם כדי לראות כתבי יד, והיום הם מקבלים את הכול על צג המחשב, עם אפשרות להגדיל, לסובב, לבודד. כולם היום יודעים שסריקה טובה היא הרבה יותר איכותית מהמקור.
אני: ואיך בדיוק אתה מתכוון לעשות בדיקת פחמן 14 כדי לתארך את הנייר?
גידי: אתה יודע מה, קח את המסמכים שלך ותעשה להם בדיקת פחמן 14? תוציא על זה כמה גרושים. אני עדיין לא מבין למה לרכוש את זה בסכומי עתק ועל מה כל המהומה.
אני: רואים שאף פעם לא החזקת מסמך מקורי ביד. אם תבוא פעם לארכיון אולי תבין את הערך של הנייר, תבין שכל מסמך שאתה מחזיק הוא העותק היחיד בעולם כולו. אין שכפולים, אין דיגיטציה, אין עוד מלבדו.
גידי: אז הכול סנטימנטים, עליתי עליך. מסמכים ישנים פשוט עושים לך את זה. שיהיה לך לבריאות, אבל לי הם לא עושים שום דבר, תן לי את התוכן, את הטקסט, עזוב אותי מהנייר.
אני: כשיש את המקור תמיד אפשר לחזור אליו ולבדוק אותו, המדע משתנה, מידע חדש צץ, טכניקות חדשות, ערעורים ופקפוקים. אם אתה מחזיק את המקור תמיד יש לאן לחזור.
גידי: אז שיתכבדו המסמכים וישבו איפה שהוא. למה הארכיונים והספריות כל כך להוטים לקנות? יש לי הרגשה שבסך-הכול מדובר פה על יוקרה של המוסד, יוקרה שעולה לכם הרבה מאוד כסף.
אני: יש בזה משהו, אני מודה. גם יוקרה היא חלק מהעסק, אבל לא רק.
גידי: יוקרה וסנטימנטים.
אני: גם וגם, אבל לא רק. יש מה שנקרא "ערך של מקור", שמעת על זה?
גידי: שמעתי. שלוש מילים שמהלכות קסם על החוקרים ועל האספנים. אבל למה בעצם? מהו אותו ערך שיש למקור, אם אני יכול לקרוא את הטקסט גם על צג המחשב?
אני: אתה טועה בגדול. אתה מתייחס רק לתוכן, אבל המידע שיש למסמך היסטורי הוא לא רק האותיות, לא רק התוכן. תפיסת המחקר המודרני מעבירה אותך על דעתך, שכחת שמעבר לטקסט יש גם דף, או קלף, ויש גם דיו, וגודל וצורה וטקסטורה. זה מאוד משנה איך התוכן נמסר, מה נושא אותו, איך כתבו אותו, הרי לשיטתך מספיק שאני אספר לך בעל-פה מה כתוב במסמך, ולא חשוב אפילו באיזו שפה הוא כתוב.
גידי: אני לא אומר שזה לא חשוב, אני רק אומר שבעולם הדיגיטלי שלנו יש פתרון כמעט לכל הדברים האלה. אתה שייך לעולם מיושן ששומר מסמכים, עזוב את זה, תן לי סריקה של כל מה שאתה עובד עליו ואני כבר אסתדר.
אני: תירגע, שכחת שעיקר החשיבות בארכיון היא להקשר שבו הדברים נמצאים.
גידי: אבל בגניזה האפגנית אין שום הקשר! סתם אוסף של מסמכים!
אני: אוסף מסמכים נדירים מלפני 1000 שנים, סליחה שאני קטנוני.
גידי: אין לי בעיה שאתה קטנוני, יש לי בעיה שעל התחביב הקטנוני הזה אתה והחברים שלך מוציאים מאות אלפי דולרים, וזה אחרי שכבר ראיתם וקראתם את רוב המסמכים.
אני: אתה מסתכל רק על הערך השימושי של המסמכים. מבחינתך ברגע שקראת, פיענחת, רשמת את הטקסט במחשב - המסמך כבר לא מעניין אותך. אתה משתמש וזורק. אבל יש ערך של מקור שממנו אתה מתעלם.
גידי: זה מה שאני שואל אותך כל הזמן, מהו הערך הקדוש של המקור שכל כך חשוב לך?
אני: כפי שאמרתי, זה גם היכולת לחזור למקור, וגם הצדדים הקודיקולוגיים שלו (דיו, חומר, גודל, צורה), וכן, גם הריח, והיוקרה, והיכולת לשמר אותו ולהציג אותו, אבל לא רק, זה הרבה יותר מזה.
גידי: 'הרבה יותר מזה' - אתה שם לב שאתה לא מצליח להסביר אפילו לעצמך מה הערך שיש פה?
אני: כי בעצם אני לא חייב לתת פה שום הסבר. מקור הוא מקור. הוא הדבר עצמו, כמו ספר תורה שקמים לכבודו ומנשקים אותו, למרות שיודעים מה כתוב בו, כמו אדם שמדברים איתו פנים אל פנים, כמו לראות ולהריח את הגשם, כמו לאהוב. אחרי שיש את הבסיס אפשר לדמיין, אפשר לתחזק את הקשר מרחוק, אבל אם הבסיס לא קיים הכול מתפוגג.
גידי: ממש בא לבכות, אולי תהיה משורר? אותי בכל אופן לא שכנעת.
אני: אז קח דוגמא מעולם אחר. גם תקציב של מדינה נקבע לפי שווי הנכסים שיש לה. שיש לה באמת, כסף ממש, לא מספרים. כל המשחק הדמיוני של מניות וניירות ערך ואופציות וכו' - הוא משחק וירטואלי, ואותו אנחנו משחקים רוב הזמן, אבל המשחק הזה לא יכול להתקיים אם אין את השווי האמיתי של הכסף.
גידי: כלכלה היא כלכלה, אלה חוקי השוק, אבל במדעי הרוח זה לא ככה.
אני: טעות שלך, אלה לא חוקי השוק, אלה חוקי החיים. חשבת פעם למה נוף מרהיב גורם לך להחסיר פעימה, ואותו נוף בדיוק בתמונה או אפילו בוידאו גורם לך לפהק? כי זה הדבר עצמו. אין לזה תחליף וגם לא יהיה, לא של סרט ולא של הדמיה מכל סוג שהוא. ככה זה בטבע, בקשר בין בני אדם, בכלכלה, וככה זה גם בחקר ההיסטוריה, בארכיאולוגיה ובמסמכים.
גידי: מעניין מה שאתה אומר... יש מצב שאתה מעלה את זה לבלוג שלך ושולח לי?
אני: אבל השיחה הזאת לא באמת התקיימה, כנראה שלא הבנת שום דבר...