יום השואה שוב בפתח, הפעם זה שנקבע ע"י מדינת
ישראל, ואיתו הכותרת הקבועות ונוטפות הרגש בכל ערוצי התקשורת, אודות ניצולי השואה
המסכנים והרעבים. בכל שנה מחדש שוברת הרגשנות התקשורתית שיאים חדשים של גיחוך, ולכן
אני מציע לשים לב ולהעמיד את הדברים במקומם.
למשל, כותרת ראשית ב NRG מסכמת עבורנו היום את המצב העגום
בראשי פרקים:
- 193,000 ניצולי שואה [אני אמור
להזדעזע מזה? מה זה - ניצולים או נספים?]
- 36% חיים בגפם [נו, זה די טבעי, לא?]
- 61% לא חשים שיפור ביחס כלפיהם [כמו
רוב הישראלים, אני מניח]
- 43% חוששים משואה נוספת [??? ללא
מילים...]
בטמקא לעומת זאת בחרו לצטט את הנתונים של
"הקרן לרווחת ניצולי השואה" (אליה העביר אשתקד שר האוצר לפיד, רגשן
מקצוען כשלעצמו, 50 מליון ₪ בתזמון "מפתיע" בערב יום השואה). על פי נתונים
אלה, "יותר מאלף ניצולי שואה נפטרים בכל חודש, וגילם הממוצע של אלו שחיים בינינו עומד
על 85". געוואלד!!
האם צריך להסביר את הגיחוך בפרסומים האלה? את
ההקצנה ההיסטרית והמיותרת? נדמה לי שלא, אבל אפשר להוסיף עליהם מלוא החופן. בשנה
שעברה, בעצם הימים האלה (אז התכוונתי לפרסם את הפוסט) עלו בטמקא עם כותרת צעקנית בהאי
לישנא: "ניצול שואה נהרג בתאונת פגע וברח: אחרי שאיבד את משפחתו בשואה, יוסף רובינשטיין
(90) עלה לארץ והביא לעולם שני ילדים ו-6 נכדים. הבוקר הוא נדרס למוות בתאונת פגע וברח".
וכאן הבן שואל - מה הקשר? ומה אם הוא לא היה ניצול
שואה? נו, מה לעשות? לא זכה... לא שפר עליו גורלו של אותו יהודי, והוא עלה מתימן
או מאתיופיה ברגל, ואיבד את משפחתו בדרך, או סתם ממרוקו או מעיראק, או שמא, הס
מלהזכיר, נולד בארה"ב, או אפילו בישראל, אבל, נבעך, גם הוא הגיע לגיל 80-90 וגם
הוא "חי בגפו" ו"צורך תרופות" ו"מקבל קצבאות מביטוח
לאומי" (כי זה מה שאנשים עושים בגילאים האלה), האם לא מגיע לו יחס ראוי
מהמדינה? האם מידת הסבל בשנות הנעורים היא המדד לחוב של המדינה כלפי אזרחיה? האם
לא צריכה המדינה לדאוג לכלל האוכלוסיה המבוגרת שלה? בלי קשר לאיפה הם היו או לא
היו בשואה? אלא מאי, כותרת בסגנון "36% מהזקנים בישראל חיים בגפם" היא
לא מספיק סקסית, ואת העיתון הרי יש למכור.
ודבר נוסף, השילומים מגרמניה. גם זו טענה חוזרת
ונשנית, שבזמנו העלו אותה לכותרות ברעש גדול
צמד המוחצנים גיא מרוז ואורלי וילנאי, ויצאו
עם זנב בין הרגליים. גם כאן הרגשנות המוקצנת
שולטת בשיח ומטמטמת את השכל. אבל כשחושבים על זה, למה שהכספים מגרמניה ילכו כולם
לכיסם הפרטי של ניצולי השואה, האם לא רשאית מדינת ישראל, שתבעה את הכספים וניהלה
מאבק פנימי קשה בסוגיה בשנות ה-50, להקים מוסדות הנצחה, חינוך או מפעלי רווחה
מכספים אלו?
קיצורו של דבר, נושא השואה והנצחתה הוא חשוב, כמו
גם הנושא של רווחת הגיל השלישי במדינת ישראל (למרות שאני לא מבין למה הוא מצדיק
משרת שר), אבל בואו לא נבלבל בין הנושאים, ובעיקר, בואו לא ניתן למסחטת הרגש שאוכלת
היום כל חלקה טובה בתקשורת (ע"ע תוכניות ריאליטי, סיקור ילדי משפחת גרוס ועוד
ועוד) להיכנס גם לכאן, ליום השואה.
