שש וחצי בבוקר בנחושה. ריח של התחלה חדשה. מבט מזרחה. אורות הרי חברון שנראו כה ברורים בלילה כבו עתה, ולא נותר מהם אלא רכס הרים ארוך, אימתני ומלא הוד, שבינו לבין הרקיע מפריד פס צהוב-כתום-אדום דק. זריחה על הרי חברון, נופי ילדותי.
הרחוב עוד שקט, אך ראשוני הפועלים כבר הציתו את האוּר בין יסודות הבתים הסמוכים, והם מתכוננים לעוד יום עבודה. עד שייסימו לצפותם טיח מבית ומחוץ, לסיידם, לרצפם ולהשלימם – עד אז אנחנו היחידים שגרים פה ברחוב, יחד עם שכנינו בבית הדו-משפחתי. אם תרצו, חנכנו לא רק בית, אלא רחוב שלם. ד' אמות חדשות בארץ ישראל. בשבת היה מי שברך בבית הכנסת "מציב גבול אלמנה". אולי קצת נסחפנו פה ושם, אבל יש תחושה של התחלה חדשה.
ובשמונת הימים אפופי המצוות שחלפו עלינו, בהם קיימנו בלב הומה "מזוזה מימין וחנוכייה משמאל", ניסינו להתרגל לכל הפינות והפניות שבבית, וגם לפנים החדשות ולשמות שמאחוריהן. ובתוך השטף הזה, אין אנחנו מספיקים להודות, ואין אנחנו מספיקים לפרוק את כל ארגזינו (וי"ג רגשותינו) העמוסים. אך הצלחנו לרכז את כולם בפינה אחת בבית, שלא יפריעו לשגרה לה ייחלנו זמן רב, וכדי שנוכל לפרוק אותם במתינות, כל יום קצת, עד שימצא המקום הראוי לכל דבר ודבר.
ובשבוע הרוגש הזה רגשה ובערה הארץ. ואנו, לא די לנו שכילתה את ההר הירוק תמיד, ואיבדה את חייהם של 42 נפשות, עוד המשכנו להבעיר ולשלוח חיצי אש ואשם חסרי אחראיות, כלפי כל מי שעומד בראש משהו (תרבות "עריפת הראש בכל מחיר" השאולה מהכדורגל הישראלי), ללא מתינות, ללא מחשבה ,ללא הקשבה. והרי ברור שלולא הייתה האש מקפחת נפשות, איש לא היה נזעק. והרי ברור גם, לצערנו, שגם עוד אלף כבאים לא היו מצילים את יושבי האוטובוס בסיטואציה אליה נקלעו. ואחרי כל זה עוד הוסיפו כמה חכמי חלם וחסידיהם השוטים אש למדורה, כשנתנו פרשנויות לשריפה, זה בכה וזה בכה, וכילו את לבות ישראל מאחרי אלוקיהם, לפחות כמנין העצים שכילתה השריפה.
"לפעמים החיים
ממשיכים לא עוצרים
וישנם רגעים
נחשפים וחולפים
לפעמים החיים
עצובים שמחים
אבל אלו הם חיי
סוחפים, ממשיכים!
זהו רגע
שארצה שישאר
ברובד עמוק יותר
בתוך הנשמה
(מיכל חוטר ויונתן רזאל, מתוך "בעצם זריחה", הדיסק החדש של משפחת חוטר)
לו בתחילתה של שריפה בכרמל היבש ושטוף הרוחות המזרחיות, היה מוזעק מטוס כיבוי סדיר ונורמלי, שצוותו התכונן כל הזמן לרגע הזה - כן, כמו בחיל האויר - והיה מגיב מיידית ובמקצועיות - סיכוי סביר שהשריפה היתה מכובה נקודתית, בטח לא מתפשטת ונגמרת כך (וזה כולל, למרבה הכאב, גם את האוטובוס). במקום זה טיפסו על הכרמל כמה עשרות כבאיות עלובות משנות החמישים וככה זה גם נראה ונגמר.
השבמחקכשקוראים לרצון להשליט בישראל סדרי ממשל נורמליים בשם "תרבות עריפת ראשים" - מנציחים את הפרטאץ'. למה ששרים אחרים יעשו בדק בית דחוף בגזרות שלהם אם הם יודעים שגם במקרה של פאשלה קיצונית כל מה שצריך זה להוריד את הראש לשבוע ואז להמשיך כרגיל כאילו כלום לא קרה?
ובל נשלה את עצמנו, תוצאות ההנצחה הזו עשויות להיות רלוונטיות מאד לכל אחד ואחת מאתנו, במוקדם או במאוחר.
אבל בלי קשר, תיאור חנוכת הבית משובב לב ונפש. מזל טוב!
השבמחק