מכתב גלוי ליון פדר, העורך הראשי של Ynet

יון היקר
איני רוצה לפתוח במילים נרגשות מדי כמו "אתה לי בית שני", אבל האמת אינה רחוקה מזה, כי מאז שאני זוכר את עצמי גולש, ynet תמיד היה אתר הבית שלי, וככל הנראה לא רק שלי. שני מליון וחצי גולשים בחודש, יון, זה בהחלט נתון מרשים, והוא מאפשר לך להתרווח בכסא ולחגוג. ואכן, זה עתה חגגת עשור ל-ynet. מזל טוב. רק חבל, יון, חבל שדווקא בתקופה חגיגית זו מצאת לנכון להשקיע חשיבה ומשאבים, שידרוגים ושיפצוצים דווקא בפרסומות. הרי עד לפני זמן לא רב הייתי יכול ללחוץ על ה-X של הפרסומת שמופיעה בראש הדף, ולעבור ישר לכתבה שמעניינת אותי. משהו ברצון הפשוט שלי לקרוא את הכתבה כנראה הפריע לך, או לכמה רודפי בצע בעולם הפרסום שסובבים אותך, עד שבאיזה בוקר בהיר לפני מספר חודשים חיפשתי את ה-X הנחמד בקצה חלון הפרסומת, חיפשתיו ולא מצאתיו. הוא הופיע לו באיחור מתוזמן היטב כעבור כמה שניות טובות. חשבת שלא שמתי לב, הא?!... ובכן, יון, שמתי לב ואף סימנתי לעצמי X קטן בצד, אבל ניחא, בלעתי את הצפרדע הזאת.
אלא שאז התחילו להופיע אצלי הבאנרים הצִדִיים, כן, החמקמקים האלה שאף פעם אי אפשר לתפוס אותם ולקרוא מה כתוב בהם, בשביל מה זה טוב תגיד לי? האם הציבור כל כך תמים ופתי בעיניך, שהוא שולח את היד לכיס בעקבות איזה באנר מטופש? האם אזלו לך כוחות הנפש והסבלנות לעמוד בפרץ מול המפרסמים? לשכב על הגדר למען לקוחותיך הנאמנים? האם תטריד את מנוחת גולשיך בעבור חופן דולרים?? Y? ואם בכך לא די, הנה צץ לו דף הפרסומת העצמאי ונוסף גם הוא על שונאינו, כן, זה שנפתח במקביל לדף של ynet, זה שמשמיע לך קולות משונים ואתה לא מבין מאיפה, קם, הולך לחדר של הילדים לראות אם הפליימוביל נדלק מעצמו, בודק אם שכחת את הטלויזיה דלוקה (ונזכר שאין לך), מנסה לחשוב מתי החלפת את הצלצול בפלאפון, עד שאתה מגלה שזה 'הדף המנגן' הזה שנפתח לו באגביות, בלי להתריע מראש... ועוד זה מנגן וזה בא – העכבר שנח לו לרגע, מבלי משים, על איזה חלון פרסומת מיותר, משמיע פתאום קולות צווחה ומעיר ישנים מתרדמתם (מתוך הרמקולים שנשכחו על פול-ווליום). תגיד לי, יון, בשביל מה אתה צריך את זה? לא חראם? הרי אין עוד אתר חדשותי שמשתווה לשלך, והאמן לי שבצר לי כבר רעיתי בשדות זרים, ושלא תדע לאילו מחוזות הגעתי, אבל חזרתי הביתה, ואני מבקש גם ממך – חזור בך מתאוות הבצע הממשכנת את גולשיך. תן לשים ת'ראש על דיונה, תן לגלוש, תן להנות מהתוכן, תן לנו חדשות כי אנחנו צורכים אותם כמו מים.

נשים קטנות
בשבוע שעבר קיבלו בנותי תעודות מחצית מבית הספר. לנריה זו היתה אפילו התעודה הראשונה, מה שלא גרם לה להתרגשות יוצאת דופן (היא שכחה אותה בבית הספר). פתחתי את התעודות, וראיתי שחידוש בא לעולם. זה שכבר אין מספרים אלא רק הערכות מילוליות – לזה התרגלנו. אחרי הכל, למה שהילד הַרגיש יחטוף התקף דיכאון כשיראה פתאום 7/8 בתעודה, עדיף שנכתוב לו "אתה מאד משתדל חמודי-מתוקי אבל כדאי שתעשה גם שיעורי בית". מילא. זה שהתלמיד כותב בעצמו תעודה, מעין הערכה עצמית לפני שהוא מקבל את המסמך האימתני-רשמי מהמורה המפחיד, זה גם סבבה כשלעצמו. אבל עכשיו יש משהו חדש – "הערת ההורה". שם מצפים כנראה שנכתוב "גם אנחנו מאד אוהבים את הילד שלנו ומקווים שהוא יצליח בלימודים" או "קושקושון מאד אוהב את המורה שלו והולך כל יום לבית הספר בשמחה", או אפילו "יחד, שכם אל שכם, מתוך דבקות במשימה, נגדל את ילדנו לאהבת תורה וליראת שמים, והוא יכה שורשים וישא פירות במהרה בימינו אמן". יאללה יאללה איפה חותמים?

נוער נוער נוער

הבלוג שלי סוגר שנה. את המשוכה התדמיתית הכרוכה בהיותי "בּעלָבּלוג" נדמה לי שכבר עברתי, וגם אשתי, לאחר ששיווקתי לה את כל הענין בצורה ידידותית ("אולי באמת זה טוב שתהיה מחובר לעולם של הילדים ותדע מה הם עושים שם ב... אינטרנט הזה").
רותי היא מחנכת כיתה י"א באולפנה. בשבוע שעבר היא חזרה מאסיפת הורים, וטענה שכולם מתלוננים רק על דבר אחד:
- "לימודים זה לימודים, אבל הבעיה האמיתית היא שהם כל היום בפייסבוק". ככה זה הנוער של היום!
- אז מה את עונה להם?
- רק מביעה אמפתיה: "כן, אני יודעת, גם בעלי...".
- נורא נחמד מצדך.
- ... אגב, סיפרתי לך שתלמידה שלי מלפני שנתיים התארסה?
- איזה יופי. איך היא הכירה אותו?
- אהה... בפייסבוק.

שיר לשירה

סופרת הילדים והנוער, זהבה קור, סיפרה לי לפני זמן מה שהוצאות הספרים מגדירות היום את הספרות לנוער כבר מגיל 8. כלומר שספר לילד בן 8 הוא כבר ספר לנוער. אחרי ההפתעה הראשונית חשבתי שבעצם אני האחרון שצריך להיות מופתע. שירה, בתי הבכורה חגגה השבוע 8, ועם יד הלב - היא כבר שנתיים וחצי "נוער". אני רק צריך לצבוט את עצמי לפעמים כדי לזכור שאני מדבר עם בת 8 ולא עם בת-16-כאילו.

את השם 'שירה' נתנו לה על-פי תחושת בטן עמוקה. הוא ביטא היטב את מה שהרגשנו אחרי הלידה. שירה. ואולי רוח הקודש נזרקה בנו. למה רוח הקודש? כי שירה נולדה בכ"ז טבת. זהו גם תאריך הפטירה של הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), אבי תנועת "תורה עם דרך ארץ", ולוחם אמיץ כנגד הרפורמה בגרמניה במאה ה-19. הרש"ר הירש הוא הסבא של הסבא של הסבתא של שירה (היחוס הוא מצד רותי, אם שאלתם). כשנולדה שירה כלל לא ידענו שהיא נולדה בתאריך הפטירה שלו, ודאי שלא ידענו שהם חולקים גם את אותו תאריך לועזי - 31 בדצמבר, בהפרש של 114 שנה בדיוק. המידע המפיל-מהכסא הזה הגיע אלינו לאחר מעשה, דרך סבתה של רותי, נינתו של הרש"ר, ועורר התרגשות משפחתית עצומה. אבל למה כולם זוכרים את התאריך הלועזי? ובכן, פה יש "מוֹיפֶס". באותם ימים, כך מספרים, קיבלו המשמשים ברבנות את שכרם מהקהילה מראש עבור כל השנה, והרש"ר הירש, יקה טוב, היה מוטרד מאד מכך שהוא חלילה ישתכר יותר מן המגיע לו, אם ילך לעולמו באמצע השנה. מה עשה? הלך הלך הלך, והשביע את בניו שלאחר מותו הם יחזירו לקהילה את סכום הכסף שנותר עד סוף השנה. נעשה לו נס והוא נפטר ב-31 בדצמבר, ובניו לא היו חייבים לקהילה אפילו מארק גרמני אחד. מויפס של יקים...
והנה עוד מויפס, תחזיקו חזק: האם שמתם לב שהשם 'שירה' הוא בעצם חילוף אותיות 'הירש', או לחילופין, ראשי תיבות (כמעט) של 'שמשון רפאל הירש'? האם אין זו רוח הקודש שנזרקה בנו?
את כל זה, קשה שלא להבחין, אני אומר בחצי חיוך. זה נחמד, קצת מצחיק, קצת מחבר אותך לשורשים, ואני אוהב להתחבר לשורשים (אגב, שמעתי פעם משל נחמד שאומר שייחוס זה כמו שמיכה, זה לא מחמם אם אין כלום מתחת). אבל לפני כמה חודשים יצא לי לספר את הכל לאברך ש"סניק מאשדוד שאני נמצא איתו בקשר, ככה בדרך אגב, בתור קוריוז. ככל שהתקדם הסיפור אחזה את הבחור התרגשות עצומה, ובסופו הוא כבר העלה אותי לדרגת בעל מויפס אמיתי, ו"שלושה שותפים באדם" ועוד כהנה וכהנה. הוא כמובן לא היה סגור עד הסוף על הרש"ר הירש, ודאי תיאר לעצמו איזה מקובל עטוי גלימה ובעל חצר. הרב הירש המסכן, אם היה חי ודאי היה מתהפך בקברו. ואני יצאתי משם מהורהר בשאלה מהו 'נס', וכיצד אנשים תופסים אותו בצורה שונה. אבל על כך ראוי להרחיב בפעם אחרת.

נשים קטנות

הנשים, כפי ששמתם לב, כבר לא כל כך קטנות, וגם היציאות שלהן בהתאם. אבל מה שלא עובר בינתיים זה ההחלפות המצחיקות של זכר ונקבה: עקרון העל לקביעת המין של המילה הוא כמובן הסיומת שלה. מילה שמסתיימת בתנועת 'אָה' או 'אֶת' היא ללא ספק נקבה, והגיע הזמן שגם באקדמיה ללשון יפנימו את זה! כך יוצא שמִנְשָא היא ודאי נקבה ('איזה יפָה המנשא הזאתי'), וגם סרט (על שני מובניו, כלומר שתי מובניה), וכן, גם בית כנסת ('הבית כנסת בנחושה כל כך קטנה'), ואפילו חוט ('לא כזאת דקה, אני צריכה חוט עבָה!').
אבל ככל שהן קוראות יותר ספרים גם זה הולך ונעלם. ככה זה הנוער של היום.