יום הזיכרון וזיכרון החיים

מחאת ההורים השכולים הנוכחית, כנגד האיסור לפקוד את בתי העלמין ביום הזיכרון, כפי שהיא מוצגת בתקשורת, היא הביטוי התורן של הקיטש והתגלמותו בחברה הישראלית. וסליחה מראש על הדברים הלא נעימים והלא פופולריים.

אני לא מטיל דופי בכנות של האבל ובביטוי שלו בקרב המשפחות השכולות, קטונתי מלשפוט אותם בימים קשים אלה. אני פשוט חושב שהפרהסיה של האבל מוכתבת על ידי קוד התנהגות וסדר יום לא מובנים מאליהם, שצריכים לעורר אצל כולנו מחשבה נוספת.

לאבל יש ביטוי פרטי וביטוי לאומי. זה כבר כמה שנים (לא יודע כמה אבל יותר מדי) שהביטוי הלאומי של האבל מחלחל לביטוי הפרטי ומשתלט עליו, עד שהאדם הפרטי שמתאבל מיישר קו עם הנורמה החברתית, רק כי הוא לא מכיר דרך אחרת. זה מונחת מלמעלה ע"י התקשורת, הדוברים הרשמיים, הציפיה הסביבתית, זה קיבל מעמד של קדושה והפך למונופול – איך מתאבלים? רק כך: עולים לקבר ביום הזיכרון ומשתתפים בטקסים הממלכתיים. אין ספק שהטקסים חשובים, ממלכתיים, ראויים ומאחדים, אבל, אם יורשה לי, הם לא צריך לקבל מעמד של קדושה. רק לפני שבועיים כולם תקפו את החרדים על כך שהתקשו לוותר על תפילה במניין וטבילה במקוה, "איזו חוצפה", "מדביקים את כולנו" וקריאות דומות נשמעו. למה הקולות האלה לא נשמעים עכשיו כלפי המשפחות השכולות? (למען הסר ספק - טוב שהם לא נשמעים, אבל זה רק אומר מה מקודש בעיני החברה, מה לגיטימי ומה לא).

מאז פרוץ הקורונה לפני כחודשיים נערכו אזכרות רבות בזום ללא עליה לקבר, נערכו גם אירועי "שבעה" רבים ללא מנחמים, ונערכו אפילו הלוויות רבות ללא בני משפחה. האם יש נורא מזה? האם יש אירוע משמעותי מלוויה של דוד, גיס, חבר קרוב שאי אפשר להשתתף בה? או להבדיל – האם יש החמצה גדולה מחתונה של אהוב נפש שלא ניתן לקחת בה חלק?! למה דווקא כאן, ביום הזיכרון, מסומן פתאום קו אדום חברתי, וניתן הד תקשורתי ולגיטימציה לשבירת חוקי הקורונה?

התשובה ברורה לדעתי, וזה לא חידוש גדול. מדובר במגמה מתמשכת, במסגרתה יום הזיכרון מועלה למעמד של קדושה, מנותק מהחיים, צר לי לומר זאת, ונשגב מלדבר עליו במונחים אנושיים או להעמיד מולו כל שיקול אחר (הקורונה למשל). על אותו הרצף אנחנו פוגשים גם הביטויים השחוקים שאיבדו כבר את משמעותם, "הילד של כולנו", "משפחת השכול", וגם את הטירוף של משפחה אחת שדורשת מהמדינה להחזיר את גופת בנה מעזה, ומשום מה מתארחת השכם והערב באולפנים, בכנסת ואיפה לא.

השכול הציבורי במדינת ישראל השתלט על השכול הפרטי וקיבל מעמד של קדושה יותר מכל דבר אחר. נדמה לי שגם אנשים פרטיים שנקלעו, לא עלינו, למעגל השכול, אינם מכירים או מעלים על דעתם דרכי אבלות שונות. בשנה האחרונה נשמע קולו יוצא הדופן של יואב שורק, שהיטיב לבטא את דעתו בתוך שנת האבל על בנו שנרצח בפיגוע, וכתב שהכאב עצום אבל החיים אינם נעצרים. נדמה לי שגם דויד גרוסמן מצטרף אל הקו הזה, האחר והאותנטי, לא במילים אלא במעשים.

ולסיום, אין לי ספק שהמחאה קיימת אך ורק בתקשורת, וביום הזיכרון שיחול בשבוע הבא יגיעו רק בודדים, בודדי בודדים, לבתי העלמין. רוב מוחלט של מהמשפחות השכולות ישארו בבית כפי שהנסיבות מחיבות, וימשיכו לפקוד את קבר יקיריו בשנים הבאות.