ואלה המשפטים: הרהורים מותרים על מסר ומוסר לפרשת השבוע

לפני זמן מה שמעתי ברדיו ראיון עם איזה שהוא רב על פרשת בא. את שמו של הרב אני לא זוכר, אבל הוא עמד תחת מתקפה חזיתית: "למה צריך היה להרוג את כל הבכורות בשביל לצאת ממצרים?" שאלה אותו המראיינת, "למה אי אפשר פשוט לצאת בשקט, בלי להשאיר אדמה חרוכה?", ועוד המשיכה להקשות: "איך אפשר לחגוג חירות עם כל כך הרבה הרוגים והרס וכאב? מה עשו הילדים המצרים המסכנים?" ועוד ועוד.

"את צריכה להבין" פתח הרב את תשובתו במתק שפתיים, והרעיף עליה מדרשים המתארים את רשעותו הגמורה של פרעה, ועוד כל מיני הסברים שלא ממש שמעתי, כי הראש שלי כבר היה במקום אחר. השאלות של המראיינת הצליחו לטרוד את מנוחתי, אף על פי שלא היה בהם שום חידוש. אנחנו יודעים, התורה מלאה בזה, אחרי פרשת בא באה פרשת בשלח, קריעת ים סוף וטביעת המצרים, ובהמשך מגיפות המדבר, מלחמות הכניסה לארץ, בכל אלה מתוארות סצינות הכוללות עשרות אלפי הרוגים ששפילברג היה מחוויר על ידם. כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן: 3,000 הרוגים במלחמת האחים אחרי חטא העגל, 14,700 הרוגים במגיפה אחרי חטא קורח ועדתו, 24,000 הרוגים במגיפה אחרי חטא בעל פעור, ועוד. האזכור הוא תמיד קצר ולקוני: "ויהיו המתים במגיפה...", ממש כלאחר יד, ללא הבעת זעזוע או אפילו הסתייגות קלה. האם זה היחס של התורה לחיים? משהו באוזן המודרנית שלנו צורם... אבל זה לא הכול. כדי לצאת ידי חובת "ווארט" לפרשת השבוע אני מוסיף לחבילה את דיני העבדות המתוארים בפרשת משפטים, ובהמשך את דיני הקניין והעונשין. אני כורך את כל אלה יחד משום שיש בהם איזו שהיא זרות בסיסית לדנ"א המצפוני שלנו ולעולם הערכי שלנו כבני אדם מודרניים.

אז מה עושים?

אם נחזור רגע לפרעה ובכורותיו, נדמה לי שאפשר לתת כיוון של פתרון, וייתכן שכוחו יפה גם למקומות אחרים. אני חושב שהתורה פשוט לא מתעניינת במצרִים ובגורלם. זה לא מעניין אותה. היא פשוט לא מדברת על זה. זאת לא הנקודה. This is not the issue. הנושא שעליו מדברים עכשיו הוא עם שיוצא ממצרים, המסר הוא חירות, "אביב העמים" אם תרצו, "כי לי בני ישראל עבדים", ו"אנכי ה' אלוקיך", אבל לא, התורה פשוט לא מדברת עכשיו על הבכורות המסכנים שמתו, זה לא הסיפור וזאת לא המטרה של הסיפור. נכון, היום זה לא היה עובר, היום אנחנו מנהלים מלחמות אחרות, היום אנחנו חושבים אחרת, מתנהגים אחרת ומאמינים אחרת. זה נכון, וברוך ה' שזה נכון, אבל כשלומדים תורה, אני סבור שאין מנוס מללמוד אותה מתוך הקשר מסוים, מתוך המציאות ההיסטורית שבה היא ניתנה.

אנשים דתיים לא רגילים לדבר ככה, הרי התורה היא נצחית, היא מתאימה לכל הדורות ולכל המציאויות. אבל נדמה לי שניתן וצריך להפריד בין המסר של הסיפור, הרעיון, ה"אישיו", לבין הצדדים הריאליים שמשתקפים ממנו. המסר הוא נצחי, הכוח שלו אפילו מתעצם אם מנטרלים את המימד ההיסטורי שלו, אבל התיאור המציאותי הנלווה הוא תמיד תלוי הקשר, כמו כל תיאור מציאותי. במילים אחרות, לו אני במקום אותו רב, הייתי עונה למראיינת ששואלת אותי על הבכורות המסכנים את התשובה שכל פוליטיקאי אוהב לענות: "זאת לא השאלה". וזאת האמת. התורה לא שואלת את עצמה איך הרגישו המצרים שטבעו בים, וגם לא איך מרגישה הנערה הנאנסת או אשת יפת תואר הנלקחת כשלל מלחמה. גם התלמוד לא שואל את עצמו איך מרגישה האישה שמקבלת את גטה על ידי שליח, או באוויר חצרה, ובטח שלא איך מרגישים החרש, השוטה, הקטן ובעל המום.

ורגע לפני שאתם מתנפלים עלי חשוב לי להבהיר משהו. השאלות האלה הן לרוב השאלות החשובות ביותר שצריכות להישאל היום ולקבל מענה, אבל חשוב להבין איך שואלים, מאיזו זווית מבט ובאיזה כובע. להרבה למדנים מודרניים יש נטייה להשליך את זווית המבט העכשווית שלהם על התנ"ך ועל התלמוד, לדרוש דרשות, לפלפל פלפולים ולבנות מגדלים גבוהים, כאשר נקודת המוצא איתה הם באים לדיון פשוט איננה רלוונטית. צריך לשים את הדברים על השולחן. התלמוד אינו מתחשב בנשים, כמו שהתנ"ך אינו נותן משקל להרוגי מלחמות ומגיפות, לפחות לא כמו שאנחנו נותנים להם היום, וכל זאת משום שהתנ"ך והתלמוד נכתבו בסביבה חברתית ותרבותית שונה לחלוטין. זה לא גורע מהמסר שמועבר בסיפור, בסוגיה, בפרשה. צריך לקרוא את הטקסט ולשמוע מה הוא מנסה לומר לנו, מה הרעיון שמנסה מי שכתב אותו להעביר לנו, מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטנו. השלכת נקודת המבט המקובלת בעולמנו על עולם הטקסט היא אנכרוניסטית ומובילה ללימוד עקר.

אם הגעתם עד הלום ויצאתם בשלום, הרשו לי עוד מילה אחת של אמונה, אמונה באדם שהופך לנאור ומוסרי יותר, אמונה בעולם שמתקדם למקום טוב יותר, וממילא - אמונה באלוהים. לא צריך ללכת 5700 שנה אחורה, די ללכת 500 או אפילו 200 שנה, לפעמים גם 50 שנה אחורה, כדי להיווכח עד כמה התקדמנו. אנחנו חיים היום בעולם לא מושלם, אבל מתוקן ומשודרג, המציב על סדר יומו את הזולת, את כבודו ואת תחושותיו. אכן, ניתן לזהות את ניצני התפיסה הזאת בחוקי התורה ובמכלול היצירה היהודית והתורנית לדורותיה. אבל יש לזכור, שדה המבחן המוסרי והערכי של יצירה ספרותית, ובכלל זה יצירה תורנית, הוא תמיד הסביבה החברתית-תרבותית שבה היא נכתבה.

שבת שלום.