אחח... אין כמו מילואים כדי לנקות את הראש. גאון מי שהמציא את המוסד הזה, במחילה מכן, בנות משפחתי היקרות, שנטשתי אתכן לכמה ימים, אך ראינה, הנה חזרתי אדם חדש, מבורר יותר, מזוקק יותר (גברי יותר, עם זיפים), ולמה לא בעצם?! למה לא?! מתי כבר יוצא לאדם לבלות כזה זמן איכות עם עצמו ועם חבריו לנשק ולסיגריות?בואו נשים את הדברים על השולחן, בברסלב קוראים לזה התבודדות, אצלנו בראשית צמיחת גאולתנו קוראים לזה מילואים, זה כל הסיפור, רק שאצלנו בראשית צמיחת, בניגוד למקובל בברסלב, נהוג לעשות זאת בחבורה גדולה (גברים בלבד). שאר האלמנטים 
די דומים: תלבושת אחידה, שדות פתוחים, והרבה הרבה אנשים טובים. תוסיפו לזה קצת גריז, סולר והרבה קפה, וקיבלתם שבוע מרוכז (ולמחמירים - חודש) שבו אתם מוזמנים לשכוח מהכל, ולהקדיש זמן למחשבה ולשיחות נפש עם מיטב בניה של ראשית. המשכורת - ללא שינוי, האוכל - טעון שיפור, והתנאים - ממש אידיאליים! הפעם יצא לנו לבלות ברמת הגולן בשבוע הכי יפה בשנה, בתוך מרחבים ירוקים עטויי כלניות ותורמוסים עד קצה אופק המבט, לקול געיותיהן של פרות הבשן שהיו עבורינו 'ביום אויב'. תגידו לי אתם, מה צריך הבן אדם יותר מזה? ועכשיו בלי ציניות, מה צריך יותר מאשר לראות אנשים מכל גווני הקשת הישראלית, שמקדישים שבוע ימים, עוזבים את הכל, את המשפחה, את העסקים, את שטף החיים הזה שכולנו נתונים בו, ומקדישים אותו לראשית, זה באמת מחמם את הלב, וזה נותן תקוה שאולי עוד יש לנו סיכוי לחיות פה יחד עם פיסת האדמה הזאת. אבל לפני שאני מתחיל לייבב פה את מגש הכסף, הנה מספר מסקנות שעלו אצלי במהלך השבוע האחרון, ממש על קצה המזלג, והיתר - אולי בפעם אחרת:
די דומים: תלבושת אחידה, שדות פתוחים, והרבה הרבה אנשים טובים. תוסיפו לזה קצת גריז, סולר והרבה קפה, וקיבלתם שבוע מרוכז (ולמחמירים - חודש) שבו אתם מוזמנים לשכוח מהכל, ולהקדיש זמן למחשבה ולשיחות נפש עם מיטב בניה של ראשית. המשכורת - ללא שינוי, האוכל - טעון שיפור, והתנאים - ממש אידיאליים! הפעם יצא לנו לבלות ברמת הגולן בשבוע הכי יפה בשנה, בתוך מרחבים ירוקים עטויי כלניות ותורמוסים עד קצה אופק המבט, לקול געיותיהן של פרות הבשן שהיו עבורינו 'ביום אויב'. תגידו לי אתם, מה צריך הבן אדם יותר מזה? ועכשיו בלי ציניות, מה צריך יותר מאשר לראות אנשים מכל גווני הקשת הישראלית, שמקדישים שבוע ימים, עוזבים את הכל, את המשפחה, את העסקים, את שטף החיים הזה שכולנו נתונים בו, ומקדישים אותו לראשית, זה באמת מחמם את הלב, וזה נותן תקוה שאולי עוד יש לנו סיכוי לחיות פה יחד עם פיסת האדמה הזאת. אבל לפני שאני מתחיל לייבב פה את מגש הכסף, הנה מספר מסקנות שעלו אצלי במהלך השבוע האחרון, ממש על קצה המזלג, והיתר - אולי בפעם אחרת: - עולם וירטואלי: טובי בניה אמרנו? אמרנו. זה כולל את כל המקצועות בשוק, עורכי דין, טכנאים, כלכלנים, יהלומן אחד, בעלי עסקים קטנים - כל מיני, סטודנטים ובחורי ישיבות, מנהלי ארכיונים לרוב, אנשי מכירות, באמת הכל, אבל מה, מדהים אותי להיווכח כל פעם מחדש כמה אנשים עוסקים בתחום המחשבים וההי-טק, כמה אנשים קמים בבוקר לעבודה שהיא כל כולה בתחום הוירטואלי. אני מניח שאני לא מצליח לעמוד על האבחנות הדקות, ואולי קצת עושה סלט מכמה דברים שונים, אבל קחו את כל המקצועות האלה שעד לפני 20 שנה הם כלל לא היו קיימים, ותראו כמה אנשים היום עוסקים ומועסקים ב"סקטור" הזה. מדהים לראות איך העולם שלנו תופס כיוון יותר ויותר וירטואלי. מפחיד? מאיים? מדכא? דווקא לא. אבל בהחלט מעניין ומאתגר את המחשבה.
- ביינישים: הו ביינישים... לפני כשנה הגיעה אלינו לסוללה קבוצה של כתריסר - שלא לומר מנין - חבר'ה כאלה, דווקא חבר'ה עם ראש פתוח והכל, אבל ההתנהלות שלהם כ"כ שונה מההתנהלות שלי כאדם דתי בצבא. עם הזמן למדנו להכיר אחד את השני, להתחשב ולבוא לקראת, ואכן יש שיפור. אך הבעייתיות שקיימת במערכת הזאת עולה מאליה: חיילים רבים שמתגייסים בתוך 'מחלקת בייניש' באים לצבא עם תחושת 'מגיע לי': מגיע לי זמן תפילה, מגיע לי ספר תורה, ומצידי שהאימון יתבטל. יש פה חוסר בגרות וחוסר אבחנה בין עיקר לטפל, ויש פה גם התנהלות שגויה מול מערכת שרובה, לפחות אצלנו, אינה חובשת תורה ומצוות. אז עם כל הכבוד - קצת ענווה, קצת פרופורציה, ולא כל ההקפדות הנהוגות בישיבה, חובה לנהוג אותם גם במסגרת הצבאית.
- משהו אישי, ובלי כל קשר לביינישים. השהות הזאת עם נציגיה המגוונים של ראשית במהלך השבוע האחרון (ואולי גם שינויי מזה האוויר) הביאו אותי לחשוב קצת לעומק, וחידדו לי כמה נקודות מהותיות. אני מתבונן סביב באחי גיבורי התהילה שנמצאים רובם בשנות השלושים לחייהם, ושואל את עצמי - במה אני שונה מהם? במה אני 'דתי' מהם? במה באה לידי ביטוי הדת שלי? התשובה הפשוטה שעולה מתוך המציאות היום יומית של השבוע האחרון, אבל תקפה גם ל"אזרחות", היא שהדת באה לידי ביטוי בעיקר במצוות ה"פולחניות", ואם נדייק קצת יותר נאמר כך: תפילות, נטילת ידיים וברכות סביב הארוחות. זוהי ההתנהלות הדתית היומיומית שלנו. זה מה שעושה את ההבדל. וזה חבל, כי מי שהוא ערכי, מוסרי, חברי, מי שהוא בן אדם - זה לא משנה אם יש לו על הראש כיפה או קפלס"ט. במילים אחרות, ה'דתיות' בעיני נמדדת יותר ביום חמישי - היום של הזיכויים - מאשר בהקפדה על התפילות במהלך השבוע. ואם נחזור לאזרחות, כולנו קמים בבוקר לעבודה, ללימודים, חוזרים הביתה בערב, ובין לבין מנסים לפרנס את משפחתנו בכבוד ולהיות נחמדים לסובבים אותנו, יש כאלה שעושים זאת יותר טוב יותר ויש כאלה שפחות, יש אנשים טובים יותר, חבריים יותר, ערכיים יותר, ויש פחות. אז מדוע ה'דתומטר' שלנו כולל מצוות מאד מסוימות? ועוד שאלה בנוגע למצוות שנמנו לעיל - מה יעשה מי שלא אוהב להתפלל, מי שהנושא הזה לא בא לו בקלות?... אחרי הכל, גם תפילה בעיני היא מצוה מאד אישית וסובייקטיבית, שמתחברים אליה אנשים מסוג מאד מסויים, ללא קשר לרמת הקפדתם על המצוות. בשביל להתפלל באמת צריך להיות אדם קצת רוחני, עם פנאי נפשי ויכולת התבוננות פנימית, מי אמר שזה מתאים לכל אחד? ועוד עם טקסטים שקופאים על שמריהם כבר אלפיים שנות...
נישאר בזה?... כן, מה יש, נקודה פתוחה למחשבה, מי אמר שצריך לסגור? הלו, זה בלוג, מותר לי לזרוק פ
ה מה שעולה לי בראש, גם דברים לא "מלוטשים", ומי שיש לו משהו חכם להוסיף מוזמן להתייחס.
השעה מאוחרת, ואני אחרי שבוע של נופש בצפון ולפני שבוע עמוס בעבודה ועוד כל מיני מטלות שלא שערום אבותינו... לא קל לחזור ממילואים, לא קל...
ידידי הבלוגיסט במדופלם
השבמחקיפה שרק לאחר סיום הסדיר וההגעה למילואים
ולאחר שכחצי שילוב התפקר וחלקו השני נישא
הגעת למסקנה שאנשים הם גם בני אדם [לפעמים]
או כדברי מאיר על פני שולחנם עוברים תמיד אדם ותדמיתו ומחייכים למצלמה נסתרת, בדרך אל השירותים הם נפרדים, אדם נכנס ותדמיתו נשארת.
שבוע טוב לך ולכל חובשי כיפת שמיים.
אריאל
מתן ידידי, ראשית, ברכותיי על שאתה נמנה על קבוצה מצומצמת אך מבינה ענין שיודעת כי מילואים אינם אלא קייטנה על חשבון משלם המיסים והמעביד. צריך רק להמשיך לשמור את זה בסוד, שהנשים לא תעלנה על הענין ותטלנה וטו גורף.
השבמחקשנית, דבריך האחרונים נוקבים, וטורדים את מחשבותיי כבר שנים רבות, כי נראה שאין באמת הבדל, ואם כן - לְמה אנו עמלים?
אשרי שזכיתי למתן החתן, אשר לקח לו לאשה את בתי הבכורה, והוא אביהן של שלש נכדותי. הערכיות התמימה שופעת ממנו - הן במציאות הן במסות הכתובות. עם זאת, אין זאת אומרת שגם אצל חתן נפלא שכזה לא יכולה ליפול טעות אופטית או אחרת.
השבמחקשאלו פעם את אחד מחכמי הדור הקודם, ד"ר יוסף בורג, מנהיג דתי לאומי ותלמיד חכם של ממש: איך קרה מה שקרה לך במשפחה? איך קרה שאברהם בנך מחזיק בדעות כה רחוקות משלך? ענה ד"ר בורג: הוא מניח תפלין? כל השאר לא חשוב.
סתם ולא פרש. במקומו אציע את פירושי שלי. היהודי הקם בבוקר, מניח תפילין ואומר "שמע ישראל" שונה מאד מאד מהיהודי הקם בבוקר, מצחצח שיניים ומתיישב לאכול ארוחת בוקר. אין זה משנה אם היהודי ראשון פותח בקרבנות, מתפלל במשך שעה וחצי, ומקנח באמירת תהלים ובלימוד הדף היומי, או שהוא מניח תפילין, מתפלל שבע וחצי דקות ומסיים את תפילתו. ברגע שהוא אומר "שמע ישראל" כשתפילין של ראש מעטרים את ראשו, כאילו לחץ על כפתור "התחבר". לאן הוא מתחבר? הוא מתחבר לאלוהי ישראל, למעמד הר סיני ולרצף יהודי בן 3000 שנה. באותו רגע, תהום פעור בינו לבין חברו הפותח את יומו בכוס קפה וקרואסון, לאחר שאי שם, בשלש מאות השנים האחרונות, מישהו מאבותיו (או הוא עצמו) קיבלו החלטה נחושה לא להתחבר יותר. נכון: כולנו עם אחד וכולנו משפחה אחת. נילחם שכם אל שכם עם אחינו שאינם מניחים תצפילין. נעבוד אתם, נהיה חברים שלהם, ונעשה הכל למתן את התהום באמצעות סלילת דרכים עוקפות-תהום. אבל את התהום עצמו אי פשר למחוק.
קבוצת משפחות מתושבי פסגות נסעה לפני שנים, בט"ו בשבט, לקיבוצי המועצה האזורית גליל עליון, במסגרת קשרים שהתפתחו והתהדקו בין שתי האוכלוסיות, שהן לכאורה שונות מאד זו מזו. לאחר יום ארוך של נטיעות משותפות, בילוי משותף, שיעור משותף של אחד מחכמי כפר גלעדי על הנושא "כי האדם עץ השדה", קיימנו דו שיח באוטובוס בדרך הביתה, בכביש הבקעה הארוך, על ההרגשות שלנו. למי אנחנו מרגישים קרובים יותר? לאנשים השורשיים הנפלאים האלה שבונים אתנו את ארץ ישראל כבר מאה שנים, אך הקב"ה אינו משחק תפקיד כלשהו בעולמם? או שמא לציבור החרדי, המניח תפילין כמונו, אומר אותן הברכות, לומד ש"ס ופוסקים כמונו, אך רחוק מאתנו מאד בכל הקשור לבנין הארץ? לא היו באוטובוס מסקנות חד משמעיות. התהום קיים גם כאן וגם כאן. איזה תהום עמוק יותר? זו הרגשה סובייקטיבית של כל יחיד. אבל בקיום התהום כל אדם רציני חייב להכיר. אמרות כמו "מה זה משנה אם יש לו על הראש כיפה או קפלס"ט" (מתן לעיל), יש בהן משום נסיון לטשטש את אשר אינו ניתן לטשטוש. וכל זאת, מבלי לגרוע מהביקורת הנוקבת שלך, מתן, על החברה הדתית שאינה מקפידה על מצוות בין אדם לחבירו יותר מכל חברה אחרת. אף אני שותף לאכזבתך זו.
בקיצור: הרהורים מותרים. אך כפי שכל מילואימניק כמוך יודע - מי שנע על ציר הטשטוש צריך להזהר מאד לא לנגוע בגדר הגבול.
חייא.
מתן ... אני חייבת לומר פוסט מרתק מאד חשיבה יוצאת דופן
השבמחק