יש לי בלוג. 'יומן רשת' בעברית. יש, יש, יש לי בלוג.
אין לי מושג מתי אמצא את הזמן לכתוב בו, ועוד יותר מכך – מתי אתפנה להשיב לעשרות המעריצים והמגיבים שיהיו לי... אבל אני מתחיל, יהיה מה שיהיה, יש לי יש לי יש לי בלוג.
כבר הרבה זמן רציתי, חשבתי, התכוונתי, וכל פעם דחיתי. עכשיו זה קורה, יש לי בלוג, ורק אל תספרו לאשתי כי אם היא תדע שאני מבזבז את הזמן גם על זה, היא תיקח לי את הלפטופ שקיבלתי מהעבודה שלה...
מה אכתוב בו בבלוג שלי? לא יודע. כל מה שיעלה במוחי ואמצא לנכון לשתף אתכם בו, כל מה שארגיש צורך "לפרוק" על המקלדת, ויש כבר כמה נושאים בוערים שהצטברו אצלי בזמן האחרון והגיעו עד לקצות האצבעות... אבל חשבתי להתחיל במשהו סולידי, לא פוליטי מדי, לא מנגח מדי, לא עצבני מדי, חשבתי לכתוב את הפוסט הראשון שלי על... כדורגל. כן, מה יש. גם אני אחרי הכל זכר מצוי, שמסוגל לשבת 90 דקות מול 0-0 איטלקי (לא ישראלי, לא צריך להגזים), ולסיים בתחושה של הנאה צרופה. אבל, אני פונה בנקודה זו לרבבות הנשים שקוראות את הבלוג שלי בקריאה – אל תנטושנה, כי הפעם אני הולך לדבר על הפיכ
חון שלי מהכדורגל.
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ (ירמיהו ב, ה)
בפתח דברי ברצוני לשלוח מכאן ברכות חמות לנבחרת מצרים לרגל זכייתה השלישית ברציפות באליפות אפריקה. שלישית ברציפות? מה נסגר? מי שזה לא עושה לא פלאשבק מיידי ל'הספורטאים הצעירים' שיקום. ואני חשבתי שמדובר ברומן בדיוני. איפה רפי ואלון? איפה הם כלואים, שישלחו את המוסד לשם, שיעשו משהו...
בחזרה למציאות. קשה לי להצביע על האירוע המדויק שגרם לי לבעוט באהבה העיוורת שלי לכדורגל, קשה לי לומר איפה הייתה נקודת ההתפכחות. אני מניח שכמו כל דבר מדובר בתהליך. ייתכן שניצניו נזרעו כבר בנגיחה שנגח זינדין זידאן במטראצי האיטלקי, בגמר המונדיאל האחרון (גרמניה 2006). אותה נגיחת שור תם – כך עוד חשבתי אז – שחתמה את הקריירה המפוארת של השחקן המזהיר הזה. החשבתי אותו לשחקן אינטליגנט, לבן אדם, חשבתי שיש לו אופי ולא רק רגליים, ואז ברגע האמת, במשחק הפרידה שלו, הרגשתי שכל המסכות יורדות, והוא כמחו קורץ לי ואומר – 'הי, גם שור תם הוא בסה"כ שור, ואני, אני בסה"כ שחקן כדורגל'...
אבל זה היה רק הסדק בחומה. לפני כחודשיים נערכה דרמת-על בכדורגל העולמי. 'שער כמותו לא ידעה העיר עכו מאז הבקיע נפוליאון את שעריה...' סליחה, נסחפתי (הגשש החיוור, למי שלא זיהה, מחקֶה את זוהיר בהלול). ובכן מה: נבחרת מצרים, כן שוב היא, הפסידה לנבחרת אלג'יר לאחר מותחן היסטרי שכונה בין השאר "הפסגה הערבית" (אני מתאפק, אבל לא אטריח אתכם בפרטים), והודחה מהמונדיאל שייערך בקיץ הקרוב בדרום אפריקה. אבל מה שהדהים היו אותי התגובות שלאחר מכן: מצרים החזירה את השגריר שלה באלג'יר להתייעצות! נשבע לכם! מעניין מה הם עשו השבוע לאחר שנקמו באלג'ירים וניצחו אותם בחצי גמר אליפות אפריקה. מזל שאין לחבר'ה האלה פצצה גרעינית. אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות. מה יקרה אם אירן תפסיד מחר לארה"ב על המגרש? אלה לא רוסים אלה, אין להם זמן למלחמות קרות, הם פשוט יורים.
התקרית הדיפלומטית השנייה שאירעה גם היא לפני כחודשיים, התרחשה בלב אירופה המתורבתת, וגרמה לי להפנים שמדובר בתופעה, ואולי משהו בכדור רקוב מהיסוד. משחק נוסף על כרטיס למונדיאל הוכרע בשער שכבש שכבשו הצרפתים לרשת האירית. נבחרת צרפת עלתה למונדיאל על חשבון אירלנד. אלא שהשער שהובקע (חמש דקות לפני תום ההארכה) "בושל" מידו של החלוץ הצרפתי ברוך הכישרונות, שידיו רב לו, מִסיֶה תיירי הנרי, ואם נחזור לגששים, נוסיף: 'והמשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מנגינה של מרש'. אתם אומרים לעצמכם 'נו שויין'... אבל זה לא מה שאמרו האירים, ולא רק בגלל שהם לא דוברי יידיש. שר המשפטים האירי, לא פחות, תבע מפיפ"א משחק חוזר, וגם ז'אק שיראק התערב, אפשר לחשוב שהושיבו אותם על כסא נמוך...
שני המשחקים האלה עוררו סערה דיפלומטית ובין-לאומית, ואותי הקטן הם הביאו סופית למסקנה העגומה, לאחר כמעט 32 שנים על הגלובוס הזה ועל דשאיו, שהמשחק הזה, הכדורגל, נלקח בהרבה יותר רצינות ממה שהוא צריך להילקח. ניתן לראות זאת בכותרות העיתונים שמנפחים כל משחק ליגה ד' ל"משחק העונה" שלא היה כמוהו, וכל מפגש בין בית"ר להפועל בני סכנין לנקודת השיא בסכסוך היהודי – ערבי. אחרי הכל, די לקרוא את התבטאותו של אבירם ברוכיאן כדי להבין מיהם אותם גדולי עולם ואנשי שם שאנו שותים בצמא את דבריהם. מי שלא מכיר את הסיפור חייב לקרוא. בקצרה: אבירם ברוכיאן, קפטן בית"ר ירושלים, אמר לפני שבועות ספורים שהוא ישמח לשחק לצד שחקן ערבי. לא חלפו שלושה ימים והוא נאלץ להתנצל בפני אוהדי בית"ר על שפגע ברגשותיהם... מה אומר ומה אדבר, אני לא מקנא באנשים האלה ובמתח שבו הם חיים. אבל שיהיה להם לבריאות. הצרה מתחילה כשהדברים מצוטטים בתקשורת ברצינות תהומית, תופסים כותרות ומחזירים שגרירים. הבה נזכור שאחרי הכל מדובר בחבורת גברים עם הרבה שרירים ברגליים ומעט מאד שרירים בין עצמות הגולגולת.
ולסיכום, זה בסה"כ כדורגל. אפשר לצפות, אפשר להנות מהמשחק, מהכישרון המתפרץ, מה"אינטליגנציה הכדורגלית" שהיא לפעמים פשוט פנטסטית, אבל בזה זה נגמר. ניתוחים? פרשנויות? אמוציות? – זה לא. אפשר לצנן את ההתלהבות. זה רק ספורט.
ולסיום, תודה לאהרון גיסי שבלעדיו הבלוג הזה לא היה עולה לאוויר. אהרון, מקווה שלא אכזבתי אותך. פוליטיקה? – אולי בפעם הבאה.
אין לי מושג מתי אמצא את הזמן לכתוב בו, ועוד יותר מכך – מתי אתפנה להשיב לעשרות המעריצים והמגיבים שיהיו לי... אבל אני מתחיל, יהיה מה שיהיה, יש לי יש לי יש לי בלוג.
כבר הרבה זמן רציתי, חשבתי, התכוונתי, וכל פעם דחיתי. עכשיו זה קורה, יש לי בלוג, ורק אל תספרו לאשתי כי אם היא תדע שאני מבזבז את הזמן גם על זה, היא תיקח לי את הלפטופ שקיבלתי מהעבודה שלה...
מה אכתוב בו בבלוג שלי? לא יודע. כל מה שיעלה במוחי ואמצא לנכון לשתף אתכם בו, כל מה שארגיש צורך "לפרוק" על המקלדת, ויש כבר כמה נושאים בוערים שהצטברו אצלי בזמן האחרון והגיעו עד לקצות האצבעות... אבל חשבתי להתחיל במשהו סולידי, לא פוליטי מדי, לא מנגח מדי, לא עצבני מדי, חשבתי לכתוב את הפוסט הראשון שלי על... כדורגל. כן, מה יש. גם אני אחרי הכל זכר מצוי, שמסוגל לשבת 90 דקות מול 0-0 איטלקי (לא ישראלי, לא צריך להגזים), ולסיים בתחושה של הנאה צרופה. אבל, אני פונה בנקודה זו לרבבות הנשים שקוראות את הבלוג שלי בקריאה – אל תנטושנה, כי הפעם אני הולך לדבר על הפיכ
חון שלי מהכדורגל.וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ (ירמיהו ב, ה)
בפתח דברי ברצוני לשלוח מכאן ברכות חמות לנבחרת מצרים לרגל זכייתה השלישית ברציפות באליפות אפריקה. שלישית ברציפות? מה נסגר? מי שזה לא עושה לא פלאשבק מיידי ל'הספורטאים הצעירים' שיקום. ואני חשבתי שמדובר ברומן בדיוני. איפה רפי ואלון? איפה הם כלואים, שישלחו את המוסד לשם, שיעשו משהו...
בחזרה למציאות. קשה לי להצביע על האירוע המדויק שגרם לי לבעוט באהבה העיוורת שלי לכדורגל, קשה לי לומר איפה הייתה נקודת ההתפכחות. אני מניח שכמו כל דבר מדובר בתהליך. ייתכן שניצניו נזרעו כבר בנגיחה שנגח זינדין זידאן במטראצי האיטלקי, בגמר המונדיאל האחרון (גרמניה 2006). אותה נגיחת שור תם – כך עוד חשבתי אז – שחתמה את הקריירה המפוארת של השחקן המזהיר הזה. החשבתי אותו לשחקן אינטליגנט, לבן אדם, חשבתי שיש לו אופי ולא רק רגליים, ואז ברגע האמת, במשחק הפרידה שלו, הרגשתי שכל המסכות יורדות, והוא כמחו קורץ לי ואומר – 'הי, גם שור תם הוא בסה"כ שור, ואני, אני בסה"כ שחקן כדורגל'...
אבל זה היה רק הסדק בחומה. לפני כחודשיים נערכה דרמת-על בכדורגל העולמי. 'שער כמותו לא ידעה העיר עכו מאז הבקיע נפוליאון את שעריה...' סליחה, נסחפתי (הגשש החיוור, למי שלא זיהה, מחקֶה את זוהיר בהלול). ובכן מה: נבחרת מצרים, כן שוב היא, הפסידה לנבחרת אלג'יר לאחר מותחן היסטרי שכונה בין השאר "הפסגה הערבית" (אני מתאפק, אבל לא אטריח אתכם בפרטים), והודחה מהמונדיאל שייערך בקיץ הקרוב בדרום אפריקה. אבל מה שהדהים היו אותי התגובות שלאחר מכן: מצרים החזירה את השגריר שלה באלג'יר להתייעצות! נשבע לכם! מעניין מה הם עשו השבוע לאחר שנקמו באלג'ירים וניצחו אותם בחצי גמר אליפות אפריקה. מזל שאין לחבר'ה האלה פצצה גרעינית. אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות. מה יקרה אם אירן תפסיד מחר לארה"ב על המגרש? אלה לא רוסים אלה, אין להם זמן למלחמות קרות, הם פשוט יורים.
התקרית הדיפלומטית השנייה שאירעה גם היא לפני כחודשיים, התרחשה בלב אירופה המתורבתת, וגרמה לי להפנים שמדובר בתופעה, ואולי משהו בכדור רקוב מהיסוד. משחק נוסף על כרטיס למונדיאל הוכרע בשער שכבש שכבשו הצרפתים לרשת האירית. נבחרת צרפת עלתה למונדיאל על חשבון אירלנד. אלא שהשער שהובקע (חמש דקות לפני תום ההארכה) "בושל" מידו של החלוץ הצרפתי ברוך הכישרונות, שידיו רב לו, מִסיֶה תיירי הנרי, ואם נחזור לגששים, נוסיף: 'והמשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מנגינה של מרש'. אתם אומרים לעצמכם 'נו שויין'... אבל זה לא מה שאמרו האירים, ולא רק בגלל שהם לא דוברי יידיש. שר המשפטים האירי, לא פחות, תבע מפיפ"א משחק חוזר, וגם ז'אק שיראק התערב, אפשר לחשוב שהושיבו אותם על כסא נמוך...
שני המשחקים האלה עוררו סערה דיפלומטית ובין-לאומית, ואותי הקטן הם הביאו סופית למסקנה העגומה, לאחר כמעט 32 שנים על הגלובוס הזה ועל דשאיו, שהמשחק הזה, הכדורגל, נלקח בהרבה יותר רצינות ממה שהוא צריך להילקח. ניתן לראות זאת בכותרות העיתונים שמנפחים כל משחק ליגה ד' ל"משחק העונה" שלא היה כמוהו, וכל מפגש בין בית"ר להפועל בני סכנין לנקודת השיא בסכסוך היהודי – ערבי. אחרי הכל, די לקרוא את התבטאותו של אבירם ברוכיאן כדי להבין מיהם אותם גדולי עולם ואנשי שם שאנו שותים בצמא את דבריהם. מי שלא מכיר את הסיפור חייב לקרוא. בקצרה: אבירם ברוכיאן, קפטן בית"ר ירושלים, אמר לפני שבועות ספורים שהוא ישמח לשחק לצד שחקן ערבי. לא חלפו שלושה ימים והוא נאלץ להתנצל בפני אוהדי בית"ר על שפגע ברגשותיהם... מה אומר ומה אדבר, אני לא מקנא באנשים האלה ובמתח שבו הם חיים. אבל שיהיה להם לבריאות. הצרה מתחילה כשהדברים מצוטטים בתקשורת ברצינות תהומית, תופסים כותרות ומחזירים שגרירים. הבה נזכור שאחרי הכל מדובר בחבורת גברים עם הרבה שרירים ברגליים ומעט מאד שרירים בין עצמות הגולגולת.
ולסיכום, זה בסה"כ כדורגל. אפשר לצפות, אפשר להנות מהמשחק, מהכישרון המתפרץ, מה"אינטליגנציה הכדורגלית" שהיא לפעמים פשוט פנטסטית, אבל בזה זה נגמר. ניתוחים? פרשנויות? אמוציות? – זה לא. אפשר לצנן את ההתלהבות. זה רק ספורט.
ולסיום, תודה לאהרון גיסי שבלעדיו הבלוג הזה לא היה עולה לאוויר. אהרון, מקווה שלא אכזבתי אותך. פוליטיקה? – אולי בפעם הבאה.
קודם כל - אשרינו שזכינו בימי חלדנו. וכבר קיימא לן "אין בן דוד בא עד שיפתח רבי מתן הברזלי בלוג משלו".
השבמחקשנית, לפלא הוא לי שאינך יודע היכן רפי ואלון. הלוא דבר פשוט הוא שהם מתגוררים בשכם עילית (ונוסעים בסוסיתא ספורט מרהיבה).
שלישית, בשל כדורגל כבר פרצו מלחמות של ממש, כזו שבין הונדורס לאל-סלבדור ב-1969, מלחמה שגבתה מאות הרוגים משני הצדדים וכונתה "מלחמת הכדורגל". שלא לדבר על אוהדים שטבחו זה בזה בעשרותיהם בלי נבדל ובלי כרטיס אדום (יובה-ליברפול, 1985 ועוד כהנה וכהנה).
רביעית, אני עם הכדורגל גמרתי אחרי 120 דקות של 0:0 בג-מ-ר ג-ב-י-ע ה-ע-ו-ל-ם (מתישהוא בתחילת שנות ה-90?). מבחינתי הוא איבד מנקודה זו ואילך את הזכות להיקרא ספורט.
מחכים לעוד (פ-ו-ל-י-ט-י-ק-ה!!!).
החברים מעין צורים, הרחבת בולטימור
איו לי אלא להוסיף על דבריו המלומדים של בעל הבלוג. אתמול ליויתי את בני למשחק הכדורסל בין מכבי ת"א ומכבי חיפה. עלי לאמר שתחושותי היו דומות מדי פעם למה שנכתב לעיל, שלא לדבר על זה שלפנינו שיחקו (כמאמר הכתוב 'ישחקו הנערים לפנינו') האלופה וסגניתה. אולם חצי ריק, שחלקו הגדול מולא על ידי אוהדים שרופים כמוני וכילדי, שבלי כרטיס חינם ספק עם היו פותחים את הרדיו (אין לי את המכשיר שמראה את ערוץ 10 שלי מראה רק "ערוצים שיש בקלטות וידאו" ציטוט של ילדי) לשמוע על המשחק המהולל. בקיצור בושה ביציעים ועוד יותר על המגרש. ולכן עלתה בי השאלה האם הספורט היה מתקדם ומתפתח בלי המקצוענות. שאלה טובה. ואם במלחמות עסקינן אין ספק שהחשיבה שספורט מעדן ותורם ליכולת הסובלימציה - נדונה לכישלון.
השבמחקתמשיך כך. השלב הבא טוויטר.
גלות עין צורים אשר בניר גלים השוכנת לחוף אשדוד ...
חניאל ידידי, להוא ידוע לך שהבלוג הזה נוסד בהשראתך המלאה, ואיני אלא כאוחז בשולי גלימת בלוגך.
השבמחקולך יכין, עירוב תחומין שכזה בין כדורסל לכדורגל - לשפל כזה עוד לא הגעתי, אבל מי יודע... בכל אופן בקצב הזה לא נראה שאני הולך לפקוד את מגרשי הכדורגל בקרוב, באשר בינתיים יש לי רק בנות...
תודה לשניכם.
בתוכנית 'המילה האחרונה' ליבנו לא מזמן את המושג "אנשי ציבור".
השבמחקאלו יכולים לכלול את אנשי 'האח הגדול', או לחלופין ספורטאים וחברותיהם הדוגמניות.
אבל כאן אני קצת חולק עליך ידידי משכבר הימים:
הבעיה אינה באותם אנשי ציבור, רדודים או עמוקים ככל שיהיו, אלא בציבור הבוחר בהם כ"אנשיו".
יכול להיות שמשתתפי האח הגדול אינם באמת גדולי הדור, אבל מי שצופה בהם (ואני בין הצופים) ומי שמעריץ אותם (הפעם דווקא לא) הוא שנותן להם את המעמד הנ"ל.
ואולי בעצם כן התכוונת לעניין הזה בדיוק- אנחנו מבקרים את התרבות, אך ממשיכים לצרוך אותה.
בכל מקרה- אם כבר ספורט, הוא דווקא מהעניינים הפחות מזיקים תרבותית בעיני. דווקא הבהייה באינטרנט או בטלוויזיה יוצרת יותר נזק. ולגבי מלחמות- הן פורצות גם בלי כל סיבה.
בעניין הבלוג- דווקא מברכות המרשתת.. נרשמתי כמנוי ונהנתי לקרוא.
מגלות עין צורים שעל שפת אגם ירוחם (או שאולי עין צורים היא כעת הגלות).
אין לי מה להוסיף חוץ מלהביא דוגמא מסייעת:
השבמחקאמנם כבר התחלתי להתרגל לכך שסיפורי ה"אח הגדול" מופיעים דרך קבע באתרי החדשות כידיעות חדשותיות (ודרך אגב, מזל שאין לי טלוויזיה, כי אחרת כנראה שגם אני הייתי צופה...), אבל עדיין מהמם אותי כל פעם עמוד הדעות של מעריב, בו מעורבבות דעות בנושאים ברומו של עולם (טוב, לא להגזים, רומה של פוליטיקה) עם דעות לגבי המאמן החדש של הנבחרת או דומות לה.
בנימה אישית אוסיף שאם אפילו מתן, שלימד אותי מה זה כדורגל (ולא אסלח לו על הבגידה בבית"ר :) ) מואס בכדורגל, אז כנראה שבאמת כלו כל הקיצין.