(יום השואה תשע"ט)

לִשְׁמֹעַ אֶת צִבְיָה לוּבֶּטְקִין נוֹתֶנֶת

עֵדוּת בְּמִשְׁפַּט אַיְכְמָן, שָׁחֹר וְלָבָן

כְּשֶׁאַיְכְמָן מַבִּיט בָּהּ מִבַּעַד לַזְּכוּכִית

וַאֲנִי בָּהּ מַבִּיט כְּמוֹ בְּקַפְּסוּלַת זְמַן

יָדֶיהָ שֶׁל צִבְיָה בַּרְזֶל, אַךְ שְׂפָתֶיהָ

אֵינָן מַדְבִּיקוֹת אֶת קֶצֶב הַסָּאוּנְד

עִבְרִית יִידִישָׁאִית כָּזֹאת בְּמַפְתִּיעַ

כְּאִלּוּ אֵינֶנָּה מִכָּאן.  

"זוֹכֶרֶת אֲנִי", עִם רֵישׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת

חִקּוּי מְדֻיָּק שֶׁל הַסָּבְתָא שֶׁלִּי

אַךְ סָבְתָא שֶׁלִּי מִתְגַּלְגֶּלֶת, וְצִבְיָה

הָיְתָה בְּאוֹתָם הַיָּמִים בְּגִילִי.

הִצְחַקְתְּ לִי אֶת הַסָּבְתָא, צִבְיָה לוּבֶּטְקִין,

הִצְחַקְתְּ לִי אֶת הַסָּבְתָא בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים,

בִּשְׁנוֹת הַשְּׁלֹושִׁים הִיא הֵקִימָה מוֹלֶדֶת

בְּיָד שֶׁל בַּרְזֶל, נִכְּשָׁה שְׂדוֹת טְרָשִׁים

כְּשֶׁאַתְּ, מִתְבָּרֵר, נִצַּחְתְּ אֶת הַנָּאצִים

עִם רֵישׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת

שֶׁל יְהוּדִים.

אַתְּ לֹא תְּדַבְּרִי כָּכָה, צִבְיָה לוּבֶּטְקִין,

דִּבּוּר עֲגַלְגַּל שֶׁל סָבִים כְּפוּפִים

גָּלוּתִית שֶׁכָּמוֹךְ, אַתְּ לֹא תִּשְׁחֲטִי לִי

פָּרוֹת בְּשָׁחֹר וְלָבָן, מִיתוֹסִים

עַל צַבָּרִים גֵּאִים חֲסוֹנִים וְיָפִים

*

פִּתְאֹם תַּם הַטֶּקֶס, אַנְחַת רְוָחָה,

פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת, מִצְבּוֹר אֲנָשִׁים

הִפְרִיחוּ מִלִּים סְתָמִיּוֹת שֶׁיָּפִיגוּ

אֶת מָה שֶׁמִּלִּים לֹא יָכְלוּ לְהָפִיג

וּשְׁנֵי נְעָרִים שֶׁיָּרְדוּ מֵהַפּוֹדְיוּם

רַק אָמְרוּ זֶה לָזֶה "הָיָה טֶקֶס מַדְהִים".