ערב לידתה של גפן עמדתי להעלות רשומה חדשה לבלוג, אבל אז פרצה הקטנטונת לעולם ושיבשה סדרי בראשית. היום, אחרי המסיבה ואחרי ככלות הכל, אני מסתכל על מה שכתבתי אז, ונוכח עד כמה שזה לא אקטואלי. איזו מדינה... אתה רק מסובב את הראש והחדשות של אתמול הן כבר היסטוריה עתיקה. על מה אני אכתוב עכשיו על פרשת עמנואל?
פרשת עמנואל
כיוון שהכל כבר נאמר, נלעס ונטחן עד דק, אוסיף סיפור מזווית אישית:
בשיאה של סאגת עמנואל ניגש אלי איזה מכר ששֵם משפחתו איפרגן (זה חשוב להמשך), וככל הנראה ניסה להציע לי שידוך, או משהו כזה. אבל שימו לב איך הוא עשה את זה:
איפרגן: תגיד מאיזה מוצא אתה?
אני: אההה... מה זאת אומרת?
איפרגן: מאיזה מוצא, מאיזה עדה... אתה אשכנזי?
אני: אההה... כן. למה?
איפרגן: ואתה נשוי?
אני: כן.
איפרגן: יש לך אולי חברים אשכנזים?
אני: למה? איזו מין שאלה זאת?
איפרגן: פשוט יש לי מישהי, בערך בגילך, היא אשכנזיה והיא מחפשת מישהו אשכנזי.
אני: זה מה שהיא מחפשת? אשכנזי? אין עוד דברים שהיא מחפשת?
איפרגן: אתה יודע, זה משמעותי לפעמים, המנהגים, האוכל, יש כל מיני דברים שרגילים מהבית...
זה באמת נורא ואיום, במדינה מעורבת שכזאת אתה כבר לא יכול לדעת עם מי אתה מדבר, אז מה עושים? קודם כל מבררים את הדברים החשובים – "מאיזה מוצא אתה". מעבר לקוריוז הנחמד הזה, ולמר איפרגן, שאני באמת מסמפט אותו מאד, יש פה משהו עמוק יותר שהתחדד לי, ולא בפעם הראשונה. איך שהוא יוצא שמי שמתעסקים עם הנושא העדתי, מי שדנים בו, לשים אותו, מחשיבים אותו, הם במקרים רבים מאד בני עדות המזרח. לפחות אלה שאני נפגש איתם. אצלי ואצל חברי האשכנזים (סליחה על הביטוי הצורם) הנושא הזה לא משחק שום תפקיד, פשוט כלום. לא פעם אני מגלה שנושאים עדתיים שמטרידים את דור הסבא והסבתא שלי - בקרב האשכנזים, מטרידים את דור ההורים שלי ולפעמים גם את בני גילי - בקרב בני עדות המזרח. אולי זה רושם מוטעה, לא בדקתי את זה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל מה שבטוח הוא שאם רוצים באמת להוריד את הנושא העדתי מסדר היום צריך להפסיק להחשיב אותו, להפסיק לעשות ממנו ענין, וזה משהו שצריך לקרות אצל כל אחד בפנים, בינו לבין עצמו. מה שמגיע לתקשורת זה רק הביטוי החיצוני של הדברים, חלון הראוה, אבל הבעיה נמצאת בחברה, באנשים.
תמרור מִשָמַיִם
לפני מספר חודשים דנתי עם אחד מרבותי באיזה שהוא ענין הלכתי, או ליתר דיוק - סייג הלכתי, שלדעתי אינו הולם את מציאות החיים שלנו היום. בלי להיכנס לפרטים. אני טענתי שהסייג הנ"ל הוא אבסורדי, ואדרבה, יש סייגים אחרים שצריך להציב היום באותה סוגיה, וברוח אותו הסייג. בסוף הדיון שאל אותי רבי: אם אתה נקלע לדרך שיש בה תמרור עצור ישן ומחליד, תמרור שהוצב שם לפני שנים, הדרך השתנתה, התרחבה, גם המכוניות שנסעו בה אז כבר לא נראות במקומותינו, אבל התמרור עוד ניצב שם, בדיוק באותה נקודה, והוא אומר לך לעצור. האם לא תעצור?
"לא" עניתי לו. "ברמת המשל לפחות אני ממש לא נוהג לציית לתמרורים לא רלוונטים. אני מסתכל על הכביש". כך אמרתי אז, ויושב בשמים שחק לי. לפני כחודש נסעתי לי בדרך המובילה אצ'קלונה, כשלפנַי זחלו להן מספר מכוניות במהירות השואפת לאפס. הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתכלתי, והבנתי שיש לי שדה ראיה מצוין, למרות הפס הלבן העבה שחצה את הכביש לשתים. ומכיוון שאני איש של כביש, ולא בחור של תמרור, כאמור, ביצעתי עקיפה זריזה, ואני רוצה להדגיש – בטוחה! וחזרתי למסלול.
חלפו 10 שניות עד שניידת המשטרה הדביקה אותי וסימנה לי לעצור בצד, ואני למדתי על בשרי לקח כפול: יש לכבד תמרורים גם כשאינם רלוונטיים, יש לשמוע לדברי רבותיך, ולא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל.
נשים קטנות
לרגל הצטרפותה של בתנו הרביעית למשפחה, החלטתי לייסד כאן בבלוג את מדור "נשים קטנות", בו יובאו הגיגיהן. המדור נוסד בהשראתו של הרבי הגולה, האדמו"ר רודריגז, שייסד בבלוגו את פינת "מפי עוללים" (יעוין שם).
והפעם, רגע של עברית: אומרים שבקוטב הצפוני יש 30 שמות שונים לשלג, כי ככל שחפץ או מושג הוא יותר דומיננטי בחיים, כך הוא מתפרט להגדרות ותתי הגדרות, והדברים ידועים. ובכן, הוא הדבר בנוגע לאלבומי המדבקות של בנותי. אתמול ישבתי עם נריה והיא עשתה לי בזה סדר אחת ולתמיד. מסתבר שישנן לפחות 13 סוגים שונים של מדבקות, והריני מונה אותם כרוכל אחד לאחד. אך לפני כן הערה חשובה: יש לקרוא את שמות המדבקות במילעיל:
יש מדבקות "זוֹהרות", יש "פּוּכיוֹת" (על שום מרקמן הפוכי משהו), יש מדבקות "גִ'ינסיות" (כנ"ל, רק בג'ינס), ויש "קלִיקיות". יש "בַּדיות" (תחושה של בד), "חייכניות", "חרוּזיות" (עם חרוזים), וגם "דַקִיות" ולחילופין "בּוֹלטיות". יש גם "נַפנַפיות" (עם כנפיים), "ספוֹגיות", ואפילו "בַּרזֶליות". וכל השאר – "סתַמיות". שככה יהיה לי טוב.
כיוון שהכל כבר נאמר, נלעס ונטחן עד דק, אוסיף סיפור מזווית אישית:
בשיאה של סאגת עמנואל ניגש אלי איזה מכר ששֵם משפחתו איפרגן (זה חשוב להמשך), וככל הנראה ניסה להציע לי שידוך, או משהו כזה. אבל שימו לב איך הוא עשה את זה:
איפרגן: תגיד מאיזה מוצא אתה?
אני: אההה... מה זאת אומרת?
איפרגן: מאיזה מוצא, מאיזה עדה... אתה אשכנזי?
אני: אההה... כן. למה?
איפרגן: ואתה נשוי?
אני: כן.
איפרגן: יש לך אולי חברים אשכנזים?
אני: למה? איזו מין שאלה זאת?
איפרגן: פשוט יש לי מישהי, בערך בגילך, היא אשכנזיה והיא מחפשת מישהו אשכנזי.
אני: זה מה שהיא מחפשת? אשכנזי? אין עוד דברים שהיא מחפשת?
איפרגן: אתה יודע, זה משמעותי לפעמים, המנהגים, האוכל, יש כל מיני דברים שרגילים מהבית...
זה באמת נורא ואיום, במדינה מעורבת שכזאת אתה כבר לא יכול לדעת עם מי אתה מדבר, אז מה עושים? קודם כל מבררים את הדברים החשובים – "מאיזה מוצא אתה". מעבר לקוריוז הנחמד הזה, ולמר איפרגן, שאני באמת מסמפט אותו מאד, יש פה משהו עמוק יותר שהתחדד לי, ולא בפעם הראשונה. איך שהוא יוצא שמי שמתעסקים עם הנושא העדתי, מי שדנים בו, לשים אותו, מחשיבים אותו, הם במקרים רבים מאד בני עדות המזרח. לפחות אלה שאני נפגש איתם. אצלי ואצל חברי האשכנזים (סליחה על הביטוי הצורם) הנושא הזה לא משחק שום תפקיד, פשוט כלום. לא פעם אני מגלה שנושאים עדתיים שמטרידים את דור הסבא והסבתא שלי - בקרב האשכנזים, מטרידים את דור ההורים שלי ולפעמים גם את בני גילי - בקרב בני עדות המזרח. אולי זה רושם מוטעה, לא בדקתי את זה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל מה שבטוח הוא שאם רוצים באמת להוריד את הנושא העדתי מסדר היום צריך להפסיק להחשיב אותו, להפסיק לעשות ממנו ענין, וזה משהו שצריך לקרות אצל כל אחד בפנים, בינו לבין עצמו. מה שמגיע לתקשורת זה רק הביטוי החיצוני של הדברים, חלון הראוה, אבל הבעיה נמצאת בחברה, באנשים.
תמרור מִשָמַיִם
לפני מספר חודשים דנתי עם אחד מרבותי באיזה שהוא ענין הלכתי, או ליתר דיוק - סייג הלכתי, שלדעתי אינו הולם את מציאות החיים שלנו היום. בלי להיכנס לפרטים. אני טענתי שהסייג הנ"ל הוא אבסורדי, ואדרבה, יש סייגים אחרים שצריך להציב היום באותה סוגיה, וברוח אותו הסייג. בסוף הדיון שאל אותי רבי: אם אתה נקלע לדרך שיש בה תמרור עצור ישן ומחליד, תמרור שהוצב שם לפני שנים, הדרך השתנתה, התרחבה, גם המכוניות שנסעו בה אז כבר לא נראות במקומותינו, אבל התמרור עוד ניצב שם, בדיוק באותה נקודה, והוא אומר לך לעצור. האם לא תעצור?
"לא" עניתי לו. "ברמת המשל לפחות אני ממש לא נוהג לציית לתמרורים לא רלוונטים. אני מסתכל על הכביש". כך אמרתי אז, ויושב בשמים שחק לי. לפני כחודש נסעתי לי בדרך המובילה אצ'קלונה, כשלפנַי זחלו להן מספר מכוניות במהירות השואפת לאפס. הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתכלתי, והבנתי שיש לי שדה ראיה מצוין, למרות הפס הלבן העבה שחצה את הכביש לשתים. ומכיוון שאני איש של כביש, ולא בחור של תמרור, כאמור, ביצעתי עקיפה זריזה, ואני רוצה להדגיש – בטוחה! וחזרתי למסלול.
חלפו 10 שניות עד שניידת המשטרה הדביקה אותי וסימנה לי לעצור בצד, ואני למדתי על בשרי לקח כפול: יש לכבד תמרורים גם כשאינם רלוונטיים, יש לשמוע לדברי רבותיך, ולא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל.
נשים קטנות
לרגל הצטרפותה של בתנו הרביעית למשפחה, החלטתי לייסד כאן בבלוג את מדור "נשים קטנות", בו יובאו הגיגיהן. המדור נוסד בהשראתו של הרבי הגולה, האדמו"ר רודריגז, שייסד בבלוגו את פינת "מפי עוללים" (יעוין שם).
והפעם, רגע של עברית: אומרים שבקוטב הצפוני יש 30 שמות שונים לשלג, כי ככל שחפץ או מושג הוא יותר דומיננטי בחיים, כך הוא מתפרט להגדרות ותתי הגדרות, והדברים ידועים. ובכן, הוא הדבר בנוגע לאלבומי המדבקות של בנותי. אתמול ישבתי עם נריה והיא עשתה לי בזה סדר אחת ולתמיד. מסתבר שישנן לפחות 13 סוגים שונים של מדבקות, והריני מונה אותם כרוכל אחד לאחד. אך לפני כן הערה חשובה: יש לקרוא את שמות המדבקות במילעיל:
יש מדבקות "זוֹהרות", יש "פּוּכיוֹת" (על שום מרקמן הפוכי משהו), יש מדבקות "גִ'ינסיות" (כנ"ל, רק בג'ינס), ויש "קלִיקיות". יש "בַּדיות" (תחושה של בד), "חייכניות", "חרוּזיות" (עם חרוזים), וגם "דַקִיות" ולחילופין "בּוֹלטיות". יש גם "נַפנַפיות" (עם כנפיים), "ספוֹגיות", ואפילו "בַּרזֶליות". וכל השאר – "סתַמיות". שככה יהיה לי טוב.
Why won't you tell us the Seyag so we can have a better judgement?
השבמחקand "Nashim Ketanot" - Awesome
חברנו היקר מאוד,
השבמחקלדעתי התופעה שנתקלת בה איננה מאפיינת מזרחים, אלא מאפיינת פלח שמרני שקיים בכל העדות.
בכל העדות - הכורדים, העיראקים, הפולנים, הייקים והחלבים - יש דור ישן, ויש גם דור צעיר שהתחנך באדיקות יתר על ברכי הדור הישן - ואלה מאמינים שכולם אמנם יהודים טובים אבל הכורדים יותר/ העיראקים יותר וכו'.. (החלבים הם היחידים שצודקים... סתם).
בדבר אחד אתה אולי צודק - המזרחים לפעמים נותנים דרור למחשבות האלה בצורה יותר חופשית (או פחות מודעת), מאחיהם האירופאיים, המסוגרים יותר (על פי רוב ובדרך הכללה).
ודוק, האיפרגן שעמו דיברת ניסה לשדך בחור למישהי, שעל פי עדותו היא מאוד לא איפרגנית, ומאידך מאוד מפרגנת ללא-איפרגנים כמותה.
נמצאת למד שאף היא (ויש להניח בני ביתה) אינה טהורה משיקולי עדת ומסורת.
והרגת אותנו עם סוגי המדבקות. בהן צדקי, לא ידעתי שיש כ"כ הרבה מדבקות. אפילו שהסיפור עם השלג הוא כנראה אגדה מופרכת, היא קמה לחיים עם המדבקות של בתך.
השבמחקתתחדשו האשה הקטנה החדשה.
זה מסוג הדברים שהשתיקה יפה להם.
השבמחקאגב, ניסיתי להביא קישור ישיר לבלוגך ולא הצלחתי. אני עוד לא לגמרי מסתדר עם כל הפונקציות של בלוגספוט, די מאכזבים אותי יחסית לשם של המותג... בינתיים שיניתי קצת את הרקע, אבל זה עושה לי הרבה בעיות.
מתן יקירי
השבמחקכעת, עם מקלדת עברית, אתייחס בקצרה גם לנקודה הראשונה.
אשרינו שזכינו, אתה ומנו ואנכי לחיות בחברה שאיננה גזענית, אבל במקביל לנו מתקיימות חברות גזעניות עד גזעניות מאד. ובחברות האלה, הגיוני שמי שיתעסק יותר בגזענות הם הקרבנות ולא המקרבנים. אני משער שגם כאן בארה"ב, לצורך הענין, השחורים יתעסקו בגזענות יותר מאשר הלבנים, והאגודות והמוזיאונים נגד גזענות יופעלו על פי רוב על ידי השחורים דווקא.
ולאחר שזה נאמר, לדעתי החרדים ספרדים תורמים למצב החולה בחברה החרדית לא פחות מהאשכנזים, באשר נראה כי הם פיתחו תסביכי נחיתות עזים כלפי האחרונים. והדברים הללו ממש לא מכוונים רק לפשוטי העם או לדרגי השטח. ראה את התנהלותם של ש"ס והרב עובדיה במשבר האחרון, למשל.
אינני יודע מדוע לעזאזל אנחנו מנהלים את הדיון הזה בתגובות של הבלוג. אני מעדיף את הפייסבוק. אבל לגופו של ענין - אני בהחלט מסכים. תמיד חשבתי שהחברה האמריקראית בהכללה היא חברה די גזענית, במובן זה שהתודעה של שחורים ולבנים היא חזקה שם מאד. כנראה שגם חברת השחורים-לבנים אצלנו מבליטה מאד את השחור לבן שלה, ולא רק בבגדים. וזה חבל מאד.
השבמחקמתן
אם כבר עברית:
השבמחקאני מניח שמדובר במלעיל כפול ("מלעיל דמלעיל"), למעט ב"זוהרות" ששם אכן מלעיל. במלעיל רגיל מוטעמת ההברה האחת לפני האחרונה ובמדבקות - השנייה לפני האחרונה.
והנה חידה:
היכן בתורה יש מילה שמוטעמת כך (מלעיל דמלעיל)?
אתה כזה תותח בכתיבה
השבמחקמעניין איך אתה בסרטים דוקומנטרים
איך אתה מביא את המציאות לסיפור מרתק
איך אתה מעביר לצופה סיפור חיים של מישהו אחר
ואיך אתה משמר את ההסטוריה היהודית דרך המדיה הקולנועית?
אין, אתה כזה ארכיונאי חוקר.
לאמידים (ומעלה) יש גם מדבקות "גולות", בערך במחיר הבית החדש שלכם.
השבמחק