משלי בחירות

כל כמה זמן אתם מתדלקים את הרכב? כשהמכל חצי ריק? שני שליש? כשנדלקת הנורית? יש בזה כמה גישות. יש את אלה שחיים על הקצה, יש את המסודרים שכמו שעון מתדלקים בכל פעם שהמחוג מגיע רבע לפני הסוף, ויש את הלחוצים שסרים אל התחנה הקרובה כשהמחוג רק מגרד את החצי מלמעלה, כי למה לקחת סיכון, וממילא בסוף צריך לתדלק. הבעיה עם הגישה הזאת שבמצטבר יוצא שאתה מבלה הרבה יותר זמן בתחנות דלק.

עד כאן המשל, והנמשל הוא הקדמת הבחירות. נדמה לי שכבר קרוב לעשרים שנה לא הייתה פה ממשלה שהוציאה את שנותיה, וזה מאד חבל. הפוליטיקאים והעיתונאים הרי אוהבים את זה, הם חיים בשביל זה, אבל חבל. חבל על ההתלהמות המיותרת, ובעיקר חבל הכסף שנשפך. ועכשיו, עד שסוף סוף יש אפשרות לממשלה להשלים קדנציה, זו הלוא הייתה ההצדקה של ביבי לקואליציה המנופחת שלו - על מנת שתוכל למשול בשקט, וכך היא אכן עשתה. אבל יש איזה דחף כזה, פוליטי וגם אנושי, שאומר - ממילא יש בחירות עוד מעט (מרץ 2013!), אז מהחגים כבר יתעסקו בזה, ומהקיץ כבר ידברו על זה, וככה אי אפשר לעשות כלום, אז יאללה בוא נלך לבחירות. חבל.

זול להיות בכנסת

עצמאות, קדימה, יש עתיד. אני לא יכול לסבול מפלגה עם שם נבוב. מפלגה עם שם נבוב ופופוליסטי היא מפלגה נבובה ופופוליסטית, נטולת אג'נדה, ערך ודרך, שפועלת על פי הסקרים, וכל מה שמעניין את חבריה זה לשבת בכנסת, לא כל כך חשוב תחת איזה טייטל. כן, גם אתה מר לפיד, שבא בידיים נקיות ומתוך רצון טוב, אתה עוד לא הצגת את חברי המפלגה שלך (שלא לדבר על המצע שלך), ואני בטוח שגם הם לא יהיו שונים מהח"כים של קדימה, לא בתאוות הכסא ולא בזיגזוג שעוד נכון להם בין מפלגות. צריך לחזור למקורות, למפלגות האידיאולוגיות, שהם בעצם תנועות אידיאולוגיות בעלות ייצוג פוליטי. מפלגות השמות הנבובים מזכירות לי את המיתוג של רשתות המזון החדשות: זיל וזול, זול פה, חצי חינם, כמעט חינם וכו' (הרשת הבאה תיקרא ככל הנראה "אני מפסיד עליך"). ככל שיש שם יותר "זול" ו"חינם" זה יותר יקר. תבדקו. במחשבה נוספת - אולי נחליף, ניתן למפלגות הנבובות את השמות של רשתות המזון, הם ודאי הולמים אותם יותר: מפלגות זול, מפלגת כמעט חינם. גם רמי לוי יכול להיות ספונסר של איזו מפלגה, "זול להיות בכנסת".  

המלך שאול

הלוך הלכו העצים למשוך עליהם מלך. ומה ראו על ככה ומה הגיעה אליהם? ראו העצים כי עץ אחד נופו נוטה מערבה, ואחר נוטה מזרחה, ואחר – ראשו ורובו כבר ברשות הרבים. ויאמרו: ניתנה ראש ונמליך עלינו מלך ככל הגויים אשר סביבותינו, ולא תהיה עדתנו כצאן אשר אין להם רועה.

וישאלו איש את רעהו: מה יהיה משפט המלך? ובאיזה דרך ילך? ויענו ויאמרו: ראשית נשימה עלינו מלך, והיה כשבתו על כסא מלכותו, וכתב לו את תורתו וחשב מה דעתו, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.

ויתורו העצים אחרי המלך ימים רבים. ויתעו במדבר עד כי נלאו מצוא. וילכו לחפש מלוכה וימצאו אתונות וחמורים. ותפתח האתון את פיה ותאמר... אפס כי לא אמרה דבר. עוד זו לא מדברת וזה בא. ויפתח החמור את פיו, ויחל מחרף ומגדף, מלהג ומפמפם, מתרברב ומשתלהב, וכחזקתו גבה לבו, והצרעת זרחה במצחו, וכל יתר דברי הרהב של אותו חמור חמורתיים הלוא הם מרוחים מדי בוקר בבוקרו ומדי שבת בשבתו, בכל אתר ואתר. אמן.  

אז למי להצביע?

"הולך ומתקרב יום ההכרעה, יום הבחירות לכנסת השניה, וניצבים אנו עכשיו לפני הכרעת הכוחות ומתן דמות וצביון למדינתנו. ביום זה יהיה המבחן ליהדות הדתית הנאמנה. מפלגתנו מפלגת המזרחי באה לבוחר בכח פעולותיה המסועפות במשך עשרות שנות קיומה. המזרחי היא המפלגה שעוררה בארץ ובגולה את רוח התחיה, היא היתה מאז המפלגה הדתית בישראל אשר ריכזה סביבה את כוחות הבנין והיצירה...".

את הדברים האלה מצאתי אתמול פתאום, בארכיון האישי של אפרים טובנהויז. חייכתי. אבל אני כבר מה-זה במקום אחר. מאז ומתמיד הצבעתי למפלגת הבית, לפני מספר ימים עשיתי מעשה והתפקדתי לליכוד. בליכוד (אחרי כל הציניות והביקורות) נאספה קבוצה של חבר'ה טובים, אידיאליסטים, ציוניים, לאומיים, בעלי אמביציה וחזון. הממשלה הנוכחית (שוב, אחרי הציניות) התנהלה בתבונה פוליטית ומדינית רבה, והשיגה כמה הישגים מרשימים, חלקם בקנה מידה היסטורי, ועוד ידה נטויה. גם ביבי, כמה שלא ירדו עליו, בסופו של יום הוא המבוגר האחראי היחיד בזירה. לליכוד יש ספסל מרשים מאוד, שיוכל להוביל את המדינה גם בשנים הבאות, ואני סומך עליהם. זה לא שאני עונה אמן אחרי כל צעד וכל התבטאות, זה לא שאני שמח על כל מהלך פוליטי, ולפעמים נאלץ ממש לסתום את האף, אבל בסך הכול הכיוון הוא שורשי, יהודי וציוני. אז אם רמי לוי לא יפתיע בקרוב – אני איתם.

פסק זמן

על המחשב שלי פזורים כבר מי יודע כמה פוסטים מותחלים, שלא זכו להגיע לידי גמר מחוסר זמן. לעת עתה, עד סיום התואר, הבלוג שלי יוצא לחופשת לימודים. נתראה מיד אחרי הפרסומות, או הבחירות, שזה בעצם אותו דבר. תודה שהייתם עמנו עד כה. 

נבל ברשות הדמוקרטיה

לא שהפוליטיקה שלנו מצטיינת בדמוקרטיות יתר, סקירה קצרה מגלה שרשימותיהן של שתי מפלגות גדולות לכנסת נקבעות ע"י אדם אחד, הרב עובדיה בש"ס ואביגדור ליברמן בישראל ביתנו, ונראה שגם יאיר לפיד צועד בעקבותיהם. אבל עם כל הכבוד לשלושת גדולי הדור הללו, המקום הראשון בהתנהגות אנטי-דמוקרטית שייך לדעתי למשה פייגלין. פייגלין נדחף למפלגה לא לו, ואיך שלא מסתכלים על זה היא פשוט לא לו. הוא יכול לנופף עד מחר בסיסמאות כמו "דרך הליכוד המקורית", אבל אלה רק מסתירות את האמת הפשוטה, והאמת הפשוטה היא שהבחירה של פייגלין בליכוד נעשתה משיקולים פרטקטיים נטו. פייגלין ניצל את החולשות של הדמוקרטיה כדי לתת ביטוי לאידיאולוגיה שלו. הוא בחר בסוס מנצח, "מותג חזק" במונחים מסחריים, ועכשיו כל מה שנותר זה רק להפיל את הרוכב. זאת האמת הפשוטה וכל היתר אידיאולוגיה שלאחר מעשה. הדרך של פייגלין היא הרבה יותר ממניפולטיבית, זו דרך של חוסר כבוד וחוסר הכרה כנה בדעותיהם של אחרים. הדרך הזו מביאה לשיאים חדשים את טרמינולוגית ה"כיבוש" שהיתה (ולצערי נראה שעדיין) רווחת, או לפחות קיימת, בציבור הדתי-לאומי: "כיבוש התקשורת", "כיבוש הפוליטיקה", "כיבוש בית המשפט", האידיאולוגיה מקדשת את כל האמצעים, כיוון שהאמת אצלי ורק אצלי, כולם טועים, הם פשוט עוד לא יודעים את זה, אבל אל דאגה, זה רק עניין של זמן עד שהם יבינו שהם טועים, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. "האמת האמונית" הטהורה והצודקת מכשירה את השקר הגדול שנעשה בדרך, והדרך הפייגלינית היא פשוט שקר. אחוז לא מבוטל מהמצביעים לפייגלין אינם מצביעים לליכוד בבחירות הכלליות. כך בוודאות היה בעבר, ואני מניח שהתופעה עדיין שכיחה. גם אם פייגלין הצליח לשכנע את עצמו שהוא אידיאולוג ולא פרקטיקן (ולמי ששכח, באחת ממערכות הפריימריז האחרונות גם הוא "שקל את דרכו בליכוד" לאור התוצאות הנמוכות), גם אם זה נכון, הרי שרוב תומכיו באו לליכוד בגללו ובשבילו. הם אינם מזדהים עם האידיאולוגיה של הליכוד ובטח שלא רואים בו בית.

אבל הציבור לא טיפש, ולכן הדרך של פייגלין לא תצלח. אני מעריך שהוא לא יצליח לטפס גבוה יותר ממה שכבר הגיע, הקיפאון במצבו יבריח את המתפקדים שקפצו על העגלה הנוסעת ברגע שהיא תעצור. נכון, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל גם לסבלנות שלו יש גבול, ברוך השם.

ובלי שום קשר - שיר:

נופי ארץ מישור מתרחקים, מתקמטים

קסטינה, מסמיה, כנות

והרים מרצדים, מתמרקים, מתיירקים

בדרך אל תל-כל-פיות-פונות

המסילה מפותלת, היום היא עולה

רק אתמול בה ירדתי

עיני עצומות

אל שדות ארטישוק ובתים ישנים

וישיבה בעלת חלונות

כן, אפשר, מתברר, להכות שורשים

גם בארץ מישור, בלי גבורת הטרשים

ואפשר גם ללהוט, בחבלי ארץ hot

הן אפשר גם בעמק ולא רק בהר

ועכשיו זה נגמר

ומחר

מיהו פלורליסט?

ברחובנו הצר גר שכן אחד מוזר, חב"דניק, הוא יושב בביתו ולא עושה דבר, רק אחת לכמה זמן מארגן איזו התוועדות, כמו הערב למשל (מסתבר שהערב חל "חג הספרים" של חב"ד - "דידן נצח", יושבים, אוכלים קרקרים ושותים משהו, שיבוסם להם... ואני לתומי חשבתי שזו התוועדות לכבוד השנה החדשה), וחוץ מזה, כל שבת אחרי התפילה הוא מאגד סביבו כמה ילדים ומקריא להם "פסוקים". "פסוקים" (במילעיל), כך התברר לי מאז שהגענו לרחובנו הצר, לפני שנה בדיוק, אלה הם 12 פסוקים ומשפטים שונים (ומשונים) שמקריאים את הילדים, בהוראת האדמו"ר האחרון זצ"ל/ שליט"א (מחק את המיותר). זה מתחיל סולידי – תורה ציווה לנו משה, שמע ישראל, ואהבת לרעך כמוך, בראשית ברא, עובר למימרות חסידיות שמדברות על "עליונים ותחתונים" – שם כל הילדים צוחקים, ומסתיים בכמה מימרות שנוספו ככל הנראה בערוב ימיו - או איך שלא תקראו לזה - של הרבי כמו "יחי אדונינו... מלך המשיח" – שם כל ההורים מפסיקים לצחוק ומחמיצים פנים. וזכורני בילדותי בקיבוץ, שהיה מגיע אלינו "טנק חב"ד", יעני אוטובוס מקרטע, והיינו עולים עליו בשמחה רבה ומשננים כל מיני מימרות מצחיקות או מטופשות, ויורדים ממנו כעבור שעה עם סוכרייה בפה ותעודה המעידה על היותנו "חיילים בצבאות ה'". כך זה נמשך מספר פעמים, עד שאבא שלי ועוד חבר קיבוץ נמרץ תפסו את הטנקיסט בפאות, צודדו אותו לכיוון השער ונתנו לו one way ticket.

ואני אומר – לאבא שלי ולאותם הורים מחמיצי פנים מרחובינו הצר – למה? מה הלחץ? האם כך אתם קופצים ונזעקים על כל דבר פשע שאיתו נפגש ילדכם? עד כמה הרסני יכול להיות טיפוס חב"דניק יחידי בתוך רוב שפוי שגודל הכיפה שלו תואם בדיוק את שלכם? האם אינכם סומכים על עצמכם? על החינוך שלכם? האם אינכם סומכים על ילדכם שיבין את האבסורד, שלא לומר את הקוריוז, שבכל הסיפור החב"דניקי הזה? חברים, פה נמדד הפלורליזם שלכם, בזאת תיבחנו, פלורליסט אמיתי הוא לא רק ליברל שפתוח לעולם הנאור, פלורליסט אמיתי מוכן לקבל, לספוג ולהכיל גם דעות מיושנות, שמרניות, אפילו פרימיטיביות (אוקי, עד גבול מסוים).

ועכשיו חברים, חג החנוכה מאחורינו, ניצחנו את היוונים, וניצחנו גם את החרדים. "נר חנוכה איש וביתו" אמרו חכמים, "והמהדרין מן המהדרין – מוסיף והולך..." ונדמה שהחג הזה הוספנו גם הוספנו, על פי בית הלל - אך בשיטת בית שמאי, והידרנו ומידרנו וחזרנו והידרנו, עכשיו די, מספיק, העליהום הזה על הזרים לבושי השחורים יצא מפרופורציות. לאן נעלמה ההגינות העיתונאית (אם מותר עוד בכלל לשאול זאת) כשכותרות אתרי האינטרנט מדווחות הערב על הפגנת החרדים כנגד ה"הסתה" – ושמות את המילה "הסתה" במירכאות!? מה ראיתם לשים את המילה הסתה בתוך מירכאות כשהיא נשמעת מפי החרדים, ולדווח עליה בניטרליות אפופת אובייקטיביות מן העבר השני? אך אלה הן רק כותרות הערב, את כותרות יום המחר, ואפילו את אלה של השבוע הקרוב, לא קשה לדמיין. נכון, הטלאי הצהוב כמובן, כד קטן של שמן - דלק למדורת העליהום על החרדים, שימשיך לספק לנו כותרות לעוד שמונה ימים. אז שיהיה ברור, אני לא תומך בהם, ובטח לא בשימוש הפסול באלמנטים מהשואה, אבל חברים, על מה מדובר פה בעצם? זו חברה מיושנת, מסוגרת, בעלת שיח גלותי, רדוד, עדרי ורווי קיטש, כפי שיודע היטב כל מי שקרא פעם פשקוויל במאה שערים. האם כנגד אלה אנו יוצאים בכל התותחים הכבדים? האם איננו מסוגלים להכיל את השונות הזאת? ואל נשכח שמדובר (לפחות כרגע) במיעוט, לא צריך להיבהל כל כך, הם לא יעשו לנו כלום, בטח שלא צריך לשחק לידיים שלהם. השימוש בטלאי צהוב הוא פסול, אבל יש שתי דרכים להתמודד איתו. אפשר לשחק במגרש שלהם, לרדת לרמת הקיטש והזילות הזאת, ולהזדעזע עד עמקי נפשותינו, ואפשר לגחך בסלחנות, ואפילו קצת ברחמים. באותה מידה, גם הקריאה "יחי אדונינו" הנשמעת ברחובנו הצר יכולה להביא להחמצת פנים ו"לא יעלה על הדעת" וגם "עבודה זרה" ו"ראיתם? עם סוכריות הוא מפתה אותם!", ויכולה, לחילופין, להעלות חיוך, גיחוך למעוניינים (והאמינו לי שגם את זה הילדים קולטים), ואפילו שמחה על כך שברחובנו הצר וגם ברשות הרבים שלנו נשמעים דעות שונות ומגוונות, בשלל צבעים, כמו בשקית הסוכריות של החב"דניק.

שבוע טוב, חג שמח ושנה טובה.

כתב הגנה על המצפון בשלוש מערכות, או: מה הקשר בין זוג נעליים, ארבעה גלגלים וטלפון נייד אחד.

סצינה ראשונה: חמישה חבר'ה בכיתה ט' יוצאים לטיול הגדול הראשון שלהם. ים לים, חוף לחוף, או coast to coast אם תרצו. לילה ראשון על הדשא בשבי ציון, כולם כבר מחופרים עמוק בתוך השק"שים, ערימה של חבר'ה על הדשא, וליד כל אחד מוטל צרור בגדיו ומטלטליו, ורק אני עוד טורח ומאבטח את הפקלאות, וקושר את שרוכי התיק לשרוכי הנעליים לשרוכי השק"ש, מחשש לגניבות, לנוכח פליאתם וזילזולם של חברי. אחד המשפטים שנאמרו שם נחקק ונשאר איתי. אחד החבר'ה זרק לי: "אתה תראה שדווקא לאלה שהכי חוששים והכי דואגים, דווקא להם נעלמים דברים".

סצינה שנייה: עברו כמה שנים, אני כבר לא חמשוש צעיר, אבל עדיין תופס טרמפים מדי פעם. הפעם אני עומד בצומת מסמיה, ועוצר לי בחור אדיב במיוחד ("קר לך? לשים חימום? רדיו?"). אחרי לא יותר מדקה של נסיעה משותפת הוא נכנס לתחנת הדלק שבין מסמיה לקסטינה כדי לקנות משהו, ומשאיר אותי לבד ברכבו הדולק, עם המפתח בפנים, אפילו לא צריך להניע, משתהה שם כמה דקות טובות וחוזר וממשיך בנסיעה. "תגיד" אני אומר לו, "לא הגזמת קצת? יכולתי לקחת לך את הרכב בלי שום בעיה, ולא היה לך אפילו קייס במשטרה". והוא עונה לי בפשטות גדולה, משפט נוסף שנחקק: "אתה לא נראה לי טיפוס חשוד במיוחד, ואני מעדיף לתת אמון באנשים. אני מודע למחיר שאני עלול לשלם, אבל הרווח של הדרך הזאת גדול יותר". מחיר החשדנות ואי-האמון בטוב של האדם גדול יותר, לדידו של ידידינו הצעיר, ממחיר הרכב שייגנב לו. לא מדובר במחיר שנוגע בכיס, מדובר בהתנהלות ובאורח חיים של חשש, של פחד ואי-אמון, מדובר בגישה לחיים, גישה לבני אדם.

סצינה שלישית: למה בכלל נזכרתי בכל אלה? בגלל שהשבוע גנבו לי את הפלאפון ברכבת. איך גנבו? הוא פשוט היה מונח על השולחן הצר שברכבת, יחד עם מעיל, ספר, לפטופ, ובקיצור – הוא הסתתר בין כל אלה, והבחור שישב לידי פשוט ירד יחד איתו תחנה לפני. ולא, לא הצלחתי לאתר אותו, וכן, זה היה סמארטפון יקר ערך, ולא, לא היה לי ביטוח, גם לא גיבוי למספרים, וכן, זה נכון, לא הייתי צריך לשים אותו על השולחן, ובכל זאת, אחרי כל הצער והכעס והתסכול וייסורי המצפון, נזכרתי גם בשתי האפיזודות הנ"ל, וידעתי שאני מעדיף לחיות את חיי מתוך מתן אמון באנשים, ואני מאמין שרובם ככולם רוצים בטוב אחד של השני. ובשביל האחוז הקטן והמנוול הזה אני לא מוכן לשעבד את חיי, אני לא מוכן לנעול את הבית כשאני יוצא בשבת לאכול עם חברים, אני לא מוכן להפעיל את האזעקה כשאני תולה כביסה, וגם לא לנעול את האוטו בין שקית לשקית כשאני פורק את הקניות. פשוט לא מוכן. המחיר של חיים כאלה, לדעתי, הוא גדול אפילו מהסמארטפון המגניב שהיה לי.

בלעדייך:

ואם בענייני אהבת הזולת עסקינן, ואם כבר נסחפנו והגענו עד הלום, ראוי שנביא כאן את תגובתו רצופת האהבה של האחד והיחיד, מ-ש-ה פ-ר-ץ, לדבריו של הגאון. כזכור, לפני מספר חודשים יצא יורם גאון בחריפות נגד הטקסטים של הזמר המזרחי, וקרא להם "זבל שלא ברא השטן". בעקבות ההשמצה הפרועה עלה משה פרץ על במה מאולתרת ללא קהל, וניסח את תגובתו השקולה והמלומדת היישר למצלמה, וכך אמר: "יש מידות רעות מאד של כעס וקנאה, אבל יש גם מידה של אהבה. חכמים ממני אמרו ואהבת לרעך כמוך...". אכן חכמים ממך, משה, אולי כדאי שבפעם הבאה תבדוק מי אמר למי ובאיזה הקשר...

נשים קטנות:

חודש אירגון הסתיים לו, והשנה גם אנחנו היינו שם, לראשונה על תקן הורים (כן, הגענו לגיל...). אבל בני עקיבא של היום זה לא מה שהיה פעם. שירה חוזרת משם ומספרת כל פעם על ה"פעולה" שהיתה; פעם זה תופסת, פעם מחבואים, ופעם סתם השתוללות ו"היה ממש כיף". "תגידי" אני שואל אותה באחת הפעמים, "מה היה המסר של הפעולה?". והיא עונה בפשטות "אבא, רק בזמן שלכם היה מסר לפעולות, היום זה לא ככה". אני נכנע.

מקופחים נמאסתם!

שופט עליון מזרחי. שמעתם בדיחה כזאת? ואם תשאלו את מאיר שטרית – לא אחד, אלא ארבעה! למה ארבעה? מה ז'תומרת?! אחד טריפוליטאי, אחד עיראקי, מרוקאי כמובן, והאחרון – מסתמן שהוא יהיה חצי טורקי חצי ג'רבאי.

הלו? הכל בסדר שם? חשבתי שהתקדמנו קצת. אז חשבתי. אני יכול לפחות לפחות להבין למה חשבתי, כי קמתי בבוקר, התבוננתי סביבי, וראיתי את אחַי המזרחיים בכל מקום, בכל תפקיד, בכל... באמת, אני מתבייש לכתוב את זה. אני מתבייש משום שאני לא רואה את עורך הדין שלי - את רואה החשבון שלי – את הבוס שלי – את הרב שלי - את מגיש התוכנית ברדיו או את החבר שלי כ"מזרחי". ומי שצועק "געוולד" (במרוקאית כמובן) הוא זה שמנציח את הקיפוח, ומבטיח את הויכוח, ומנכיח את הפילוח. זה מה שבטוח.

לפני כמה זמן הלכנו, אשתי ואני, להופעה של הסטנדאפיסט יעקב כהן. זאת היתה טעות קשה. לא הצלחנו להישאר באולם ויצאנו באמצע. כי כמה, תגידו לי, כמה אפשר לצחוק על אתיופים ותימנים וקוצ'ינים ועיראקים? כמה?? לא נמאס?? כל הנושא הזה מאוס ולעוס, וכבר כתבתי פה בעבר שכשהוא עולה, זה תמיד על ידי בני עדות המזרח. דווקא שם, אבל רק בקרב אנשים מסוימים מאד, יש עוד דבר כזה שנקרא "מזרחי" ו"קיפוח". אז מקופחים – נמאסתם! תפקחו את העיניים, תסתכלו איפה אתם נמצאים, ותתחילו לחיות בישראל 2011.

אז נכון שהרכב בית המשפט אינו משקף וכו' וכו'. יש אמת בטענה הזאת. אבל הדרך לשינוי היא לא באפליה מתקנת או בשריון של כסאות. אדמונד לוי לא נכנס לעליון בגלל שהוא עיראקי, ולמי אכפת בכלל איפה הוא נולד. וחוץ מזה, יש דרכים רבות להשפיע על החברה בישראל, על סדר היום הציבורי, על סולם הערכים וגם על נציגי הציבור (לא הייתם פה בקיץ האחרון?). אקטיביזם פוליטי וחקיקה אד-הוק אינם הדרך. וכאן אנו מגיעים למגזר מקופח נוסף, הלוא הוא המגזר הציוני-דתי, שגם בשוליו נשמעות יללות קבע, צפירות עולות ויורדות של "אכלו לי שתו לי גנבו לי את המדינה". גם שם יש אנשים שאוהבים להישאר בצד המקופח, המדוכה והמופסד. אחרת לא יישאר להם על מה לצעוק. הדברים הגיעו לשיא של זעזוע ופלצות במודעה שהתפרסמה בימים האחרונים מטעם תנועת "ארץ ישראל שלנו" (השם כבר אומר הכל). במודעה נראה גלעד שליט בשיחת הטלפון הראשונה לביתו אחרי השבי, עם כיפת פוטו-מונטאז' עליה רקום דגל ישראל. מתחת לתמונה באה הטענה האווילית שלוּ גלעד שליט היה דתי או ספרדי מעיירת פיתוח, אז "האליטה הלבנה של השמאל" לא היתה מביאה לשחרורו. כל כך הרבה ארס ושנאה ופירוד יש במודעה הזאת. כואב הלב לראות. נכנסתי לאתר תנועת מחללי-שם-שמיים-בפרהסיה הזאת, וקצת נחה דעתי כשראיתי שזו למעשה תנועה אנטי ציונית, שפועלת נגד המדינה ונגד צה"ל (ראו למשל כאן), ושמונהגת בידי חב"דניקים. אבל זו רק נחמה פורתא, כי יותר מדי אנשים טובים מהציבור הציוני-דתי תומכים בה. וזה כואב...

או שלא. שתי אמירות הושמעו בחדשות סוף השבוע בזו אחר זו. הראשונה העלתה אצלי חיוך, השניה – מרירות וכעס. הראשונה בשם הרב קנייבסקי, שאמר ש"כלי המשחית המכונה אינטרנט יש בו משום יהרג ואל יעבור". נו שוין. על השניה חתום הרב אליקים לבנון, שאמר שאם צה"ל יחייב את חייליו להשתתף בטקסים שיש בהם שירת נשים, יש לראות בזה "שעת השמד", לא פחות, והוא ימליץ לכל מי שישאל אותו לא להתגייס! אז תגידו לי אתם, למה התחלף לי החיוך בחיוך מריר? למה האחד כואב והשני מצחיק. אולי שניהם מצחיקים באותה מידה? וזה לא מצחיק.

אוף... יצא לי פוסט עצבני במיוחד, ואין בו מקום לפינות המשעשעות. קופחתם! אולי בפעם הבאה.

אחרי החגים התחדש הבלוג

יומני היקר, סליחה שהזנחתי אותך כל כך בחודשים האחרונים. תדע לך שחשבתי עליך המון, כל הזמן, פשוט... לא יצא. היו המון טרדות, ופרויקטים, וגם 'יום תעזבני יומיים אעזבך'. אבל עכשיו שהמחאה דעכה, וההכרזה התפוגגה, ואפילו גלעד חזר, והחיים אולי שבים למסלולם – גם אני חזרתי, ואני כאן בשביל להישאר.

בשולי הערת שוליים

בכיתה י', נדמה לי, הלכתי לבקר חבר בירושלים שלמד איתי בכיתה. סידר קראו לו. סידר ירד איתי לקומה התחתונה של ביתו, שהיתה מעין מרתף רחב ללא חדרים, במרכזו עמדו רק ספה וטלוויזיה וסביב מזרונים וכמה מושבים מרופטים. מרתף רחב ידיים מהסוג שיושבים בו עם החבר'ה ורואים סרטים אל תוך הלילה. "אח שלי עובד כאן על איזה סרט",

הוא הפתיע אותי, והרים מהרצפה פלייר מצ'וקמק שעלו היה כתוב באנגלית "The Arrangement" - ההסדר. "הוא מנסה לגייס לזה כספים גם בחו"ל, מדובר בתקציב גדול". "את מי זה מעניין?" שאלתי, והרמתי גבה לתקרת המרתף. לא הצלחתי להבין למה שאנשים בחו"ל יתרמו לסרט על נושא כל כך שולי, איזוטרי ומגזרי כמו "ההסדר", ומה הוא בכלל חושב לעצמו האח של סידר הזה.

חלפו הימים, וגם אני, כמו כולם, הלכתי לראות את שובר הקופות הראשון של סידר, שגרר אחריו דיונים, מחשבות ותהיות על החברה שלנו. אחר כך באו סרטים נוספים של סידר, לא כולם הכי מוצלחים, אבל כולם נועזים במידה רבה, וכולם בעלי נגיעה כזאת או אחרת לחיי.

האמת היא שמאז שראיתי את 'הערת שוליים' כבר הספקתי לשמוע המון אנשים שמרגישים שהסרט הזה מדבר עליהם, אבל ממש עליהם, וכנראה שזו גדולתו. הסרטים של סידר מצליחים לקלוע ללבם של רבים כל כך, למרות שהם עוסקים למעשה בקבוצת אנשים מאד מצומצמת, בועתית, ולרוב ירושלמית. גם הסרט הזה עוסק בפלח מגזרי מאד מצומצם ומסוים, שבמקרה יצא לי להתוודע אליו בשנים האחרונות, החוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית (או כפי שהוא נקרא בלעג פעמים רבות – החוג לתלמיד, על שם מיעוט משתתפיו). שלוש שנים ביליתי בחוג, ואת התואר טרם סיימתי. הדקדקנות ה"שקולניקית" כפי שהיא מוצגת בסרט, הירידה חסרת הפשרות לפרטים, והמצוינות המלוּוה בסאב-טקסט של 'הכל או לא כלום', הביאו לכך שכל עבודת קורס בחוג היא שוות-ערך לתזה לפחות במוסדות אקדמיים מקבילים. הקטנוניות המדעית הזאת מובילה לא פעם לעקרות אקדמית, ששקולניק האב – אשר מלבד הערת שוליים בה הוא מוזכר אין לו כמעט שום פרסום מדעי – מייצג אותה היטב. אבל, יש להודות, הדקדקנות הזאת גם שובה בקסמיה. היא שובה בישרותה, בטהרתה, בחתירתה לאמת, בזהירות ובנקיות שהיא נוסכת עליך, ובתחושת הסיפוק שהיא ממלאת אותך אחרי שעברת את כל המכשולים והגעת ל'משהו', או אז אתה מרגיש שנגעת במקור מים חיים. אני מודה, גם אני נשביתי בשיטה. עם כל הקשיים, אני מצדיק עלי את הדין, את הדרישות הגבוהות ואת המטלות הבלתי נגמרות. הייסורים שנתייסרתי בחוג לתלמוד היו לי 'ייסורים של אהבה', התאהבתי בשיטה, וביני לביני לא הייתי מתנגד לשמוע עוד כמה קורסים ולכתוב עוד כמה עבודות. דפוק. מה לעשות. ולכן, אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה, ובקרוב אגש ככל הנראה למזכירות החוג, כאישה מוכה השבה אל אדוניה, וארשם לעוד שנה אקדמית.

"בלעדיִך"

הגל הים תיכוני השוטף את הארץ הוביל אותי לייסד פינה חדשה בבלוג. רבים נוטים לזלזל במוזיקה המזרחית ולהאשים אותה ברדידות ושטחיות ושאר ביטויי גנאי שלא ברא השטן. אבל הים התיכון – מימיו עמוקים וצלולים, ואנו ננסה לדלות פנינים מבין גליו, ולעמוד על משמעותן העמוקה של מילות הלהיטים

והפזמונים, אשר מתרגשים ומתקפצים להם מרשת ג' ועד היציעים בקיסריה.

ראש וראשון יהיה לנו שירו המרגש ומרטיט הלב של ליאור נרקיס, שגם הלחין את מילותיו הנועזות והמפתיעות של האחד-ואין-שני-לו, המלחין הידוע יוסף גיספאן. קבלו אותם:

ערב טוב לך

בית א: גל של בושם את נכנסת/ ואני בהלם את הורסת/ ערב טוב לך את מושלמת/ כל אחת להיות כמוך חולמת.

פזמון: אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת/ אז רק תגידי לי/ מתי תהיי שלי.

בית ב: ערב טוב לך בואי מותק/ בא לי להכיר אותך לעומק/ לך יש יופי לי יש פרח/ תני לי הזדמנות אותו לתת לך.

פזמון: אני בחור פנוי ואת/ אצלי בלב מספר אחת/ אז רק תגידי לי/ מתי תהיי שלי.

מה יש לומר. כל מילה מדודה, כל אות יושבת במקום כאילו נאמרה ליוסף מסיני. התיישבתי וכתבתי ניתוח מעמיק בן כמה עמודים לשיר. אבל אז נתקלתי בביקורת של גולשת אנונימית באחד הטוקבקים, וראיתי שהיא מבטאת במילים קצרות בדיוק את מה שאני מרגיש, אז אני גונז את הניתוח המלומד שלי ומביא את דברי הגולשת כלשונם:

כולי התרגשתי כשהוא שר "ערב טוב לך, בואי מותק" זה פשוט מרגש.. הוא כאילו קורא לה מותק ורוצה שהיא תבוא.. ואומר לה ערב טוב.. ואח"כ אומר שיש לה יופי ושיש לו פרח... איזה מרגש שיש לו פרח!! וזה אפילו חרוז!! יואו.. כולי ריגושים.. שיר פשוט מדהים אין על ליאור נרקיס ויוסי גיספן זוכה פרס של אקו"ם.. לא שאני יודעת מה זה אבל זה בטוח חשוב כי זה יוסי של כפרעליו.. אז יאללה ביוש חברים ואל תשכחו להצביע לשיר החדש של דודו אהרון ביוטיפול (כאילו יפה.. באנגלית.. הוא כזה חכם שיואוו..!) במצעד של גלגלצ. יאללה נתראה בעתיד.. ביוש!! ושמישהו יקדיש לי את השיר הזה.

נשים קטנות

המורה של נריה התחתנה, ואילו יהודית, הגננת של הדר - לא. חוסר האיזון הזה במציאות העסיק מאד את הדר, והיא נאלצה ליישב אותו בתירוצים שונים. ברגע של ניחום עצמי היא נתפסה אומרת כך: 'גם יהודית כבר מצאה חתן אבל היא איבדה אותו'.

חילופי מזג האוויר הביאו אותי ללבוש משהו חם, ואת שירה (8 וחצי) להעיר לי מיד: 'אבא, מה זה? חם לי לראות אותך'. נשים קטנות.

עיין ערך: אנציקלופדיה עברית

האנציקלופדיה העברית: בלטינית: Encyclopaedia Hebraica, היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים. (מתוך ויקיפדיה)

כמו זקנה בלה וסרת טעם את מוטלת לך בקרן זווית, כרכייך הכרסתנים שחו מרוב שנים, שיבה נזרקה בהם, האותיות הבולטות מן הדף משוועות למגע האצבע המלטפת, לקרבת החוטם המרחרח... אך אין מי שיריח ואין מי שילטף.

היית מאמינה? ככה?? בימי הזוהר הם עלעלו בך, מאהבייך הצעירים, מלאי תשוקה ותאוות ידע, עברו בין בתרייך, אחור וקדם, עוד ערך ועוד, אות ואות. איך חולפת לה תהילת עולם?... היום - גם בחינם הם לא יקחו אותך. על כל גבעה רמה ותחת כל אילן רענן הם מציעים אותך למכירה, מנסים להפטר ממך ולפנות מקום לוואזה. כבר ראיתי עשרות מודעות כאלה, ומתחתם פתקים גזורים עם מספר טלפון, אבל איש אינו תולש.

משפחה שעברה דירה עניינה אותי בספרים שעמדו בסלונה, והיו שייכים להיסטוריון מפורסם שנפטר לפני שנים רבות. את מי לא הבאתי לשם. כל אספני הספרים שאני מכיר, כולם צעדו בסך, אספן מביא אספן, מיששו, לקחו והלכו. הלכו האספנים הגיעו המרחרחים, הלכו המרחרחים הגיעו המכרים. והם באמת לקחו הכל, לא האמנתי, גם חוברות ארכאיות ובנאליות, ה-כ-ל. רק אותך השאירו ערומה בפינה.

את תופסת יותר מדי מקום, אנצי, בואי נודה בזה, היום כל המידע נשקף אליהם מהמסך הדק, מהרשת שמכילה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה. וזה זמין, וזה זול, וזה קצר, מספיק כדי לקבל מושג, מספיק כדי לקבל ציון. מספיק. "דפדפן" הם קוראים לזה, אבל בינינו, מי מהם מבין באמת מה זה לדפדף.

אקספון

די שמחתי לשמוע השבוע שחברת אקספון בראשות חזי בצלאל לא תזכה להימנות בין מפעילות הסלולר החדשות בארץ. למה שמחתי? כי לפני כחודש, כשהם זכו במכרז, אמר חזי בצלאל שהוא יביא את הבשורה "לילד הקטן בירוחם". כמה נבוב, כמה קלישאי וכמה מנותק. "הילד הקטן בירוחם", דמעות חונקות את גרוני. הוא כל כך קטן המסכן, והוא עוד גר בירוחם. חסר אונים שכזה. כשיגדל הוא בטח יתגייס לצבא, מירוחם, ילך ברגל עד הכביש לאוטובוס. אולי עם חמור... לא! אמר חזי בצלאל, אני אתן לו פלאפון! שירגיש שהוא שווה משהו. שיוכל להתקשר לתל אביב. אחחח... זה כל כך יפה שגם כאשר הוא זוכה במכרז הוא חושב על ירוחם, אבל לא סתם ירוחם - על הילד הקטן בירוחם. איזה שאר רוח. הדבר הבא שהוא יעשה יהיה מן הסתם להקים קבוצת כדורגל בשם "הפועל אקספון ירוחם" ולקחת אליפות.

תגיד לי, מר בצלאל, במחילה, חשבת אולי גם על אנשים כמוני, שהם ילדים כבר לא כל כך קטנים, אחרי צבא, לא גרים בירוחם, אבל עדיין מוציאים יותר מדי כסף בחודש על פלאפון? ותגיד לי עוד משהו, הייתי פעם בירוחם? אתה יודע איפה זה?

ברכת הבית (באיחור של כמה חודשים):

בזה השער - לא יבוא צער
בזאת הדירה - לא תבוא צרה
בזאת הדלת - לא תבוא בהלת
בזאת המחלקה - לא תבוא מחלוקת
בזה המקום - תהי ברכה ושלום

טוב, זאת הגירסה הישנה והמשעממת, אז חיברתי משהו קצת אחר:

בזה הדיור - יבוא הבירור, העירעור

בזה הדיינינג-רום - יבואו הדיון והעיון

בזה חדר האורחים – יעלו ויאירו הויכוחים

דרך דלת ההזזה – תנשוב לנצח הבריזה

בחדרי הילדים – יוצבו בתוקף הסייגים

ואפילו בחדר השינה - רק מתוך הליבון תשרה שכינה

בזה ההוֹם - לא נדרוך במקום