הסתיו עבר הגפן חלף

ערב לידתה של גפן עמדתי להעלות רשומה חדשה לבלוג, אבל אז פרצה הקטנטונת לעולם ושיבשה סדרי בראשית. היום, אחרי המסיבה ואחרי ככלות הכל, אני מסתכל על מה שכתבתי אז, ונוכח עד כמה שזה לא אקטואלי. איזו מדינה... אתה רק מסובב את הראש והחדשות של אתמול הן כבר היסטוריה עתיקה. על מה אני אכתוב עכשיו על פרשת עמנואל?

פרשת עמנואל
כיוון שהכל כבר נאמר, נלעס ונטחן עד דק, אוסיף סיפור מזווית אישית:
בשיאה של סאגת עמנואל ניגש אלי איזה מכר ששֵם משפחתו איפרגן (זה חשוב להמשך), וככל הנראה ניסה להציע לי שידוך, או משהו כזה. אבל שימו לב איך הוא עשה את זה:
איפרגן: תגיד מאיזה מוצא אתה?
אני: אההה... מה זאת אומרת?
איפרגן: מאיזה מוצא, מאיזה עדה... אתה אשכנזי?
אני: אההה... כן. למה?
איפרגן: ואתה נשוי?
אני: כן.
איפרגן: יש לך אולי חברים אשכנזים?
אני: למה? איזו מין שאלה זאת?
איפרגן: פשוט יש לי מישהי, בערך בגילך, היא אשכנזיה והיא מחפשת מישהו אשכנזי.
אני: זה מה שהיא מחפשת? אשכנזי? אין עוד דברים שהיא מחפשת?
איפרגן: אתה יודע, זה משמעותי לפעמים, המנהגים, האוכל, יש כל מיני דברים שרגילים מהבית...

זה באמת נורא ואיום, במדינה מעורבת שכזאת אתה כבר לא יכול לדעת עם מי אתה מדבר, אז מה עושים? קודם כל מבררים את הדברים החשובים – "מאיזה מוצא אתה". מעבר לקוריוז הנחמד הזה, ולמר איפרגן, שאני באמת מסמפט אותו מאד, יש פה משהו עמוק יותר שהתחדד לי, ולא בפעם הראשונה. איך שהוא יוצא שמי שמתעסקים עם הנושא העדתי, מי שדנים בו, לשים אותו, מחשיבים אותו, הם במקרים רבים מאד בני עדות המזרח. לפחות אלה שאני נפגש איתם. אצלי ואצל חברי האשכנזים (סליחה על הביטוי הצורם) הנושא הזה לא משחק שום תפקיד, פשוט כלום. לא פעם אני מגלה שנושאים עדתיים שמטרידים את דור הסבא והסבתא שלי - בקרב האשכנזים, מטרידים את דור ההורים שלי ולפעמים גם את בני גילי - בקרב בני עדות המזרח. אולי זה רושם מוטעה, לא בדקתי את זה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל מה שבטוח הוא שאם רוצים באמת להוריד את הנושא העדתי מסדר היום צריך להפסיק להחשיב אותו, להפסיק לעשות ממנו ענין, וזה משהו שצריך לקרות אצל כל אחד בפנים, בינו לבין עצמו. מה שמגיע לתקשורת זה רק הביטוי החיצוני של הדברים, חלון הראוה, אבל הבעיה נמצאת בחברה, באנשים.

תמרור מִשָמַיִם
לפני מספר חודשים דנתי עם אחד מרבותי באיזה שהוא ענין הלכתי, או ליתר דיוק - סייג הלכתי, שלדעתי אינו הולם את מציאות החיים שלנו היום. בלי להיכנס לפרטים. אני טענתי שהסייג הנ"ל הוא אבסורדי, ואדרבה, יש סייגים אחרים שצריך להציב היום באותה סוגיה, וברוח אותו הסייג. בסוף הדיון שאל אותי רבי: אם אתה נקלע לדרך שיש בה תמרור עצור ישן ומחליד, תמרור שהוצב שם לפני שנים, הדרך השתנתה, התרחבה, גם המכוניות שנסעו בה אז כבר לא נראות במקומותינו, אבל התמרור עוד ניצב שם, בדיוק באותה נקודה, והוא אומר לך לעצור. האם לא תעצור?
"לא" עניתי לו. "ברמת המשל לפחות אני ממש לא נוהג לציית לתמרורים לא רלוונטים. אני מסתכל על הכביש". כך אמרתי אז, ויושב בשמים שחק לי. לפני כחודש נסעתי לי בדרך המובילה אצ'קלונה, כשלפנַי זחלו להן מספר מכוניות במהירות השואפת לאפס. הסתכלתי לפה, הסתכלתי לשם, לכל הכיוונים הסתכלתי, והבנתי שיש לי שדה ראיה מצוין, למרות הפס הלבן העבה שחצה את הכביש לשתים. ומכיוון שאני איש של כביש, ולא בחור של תמרור, כאמור, ביצעתי עקיפה זריזה, ואני רוצה להדגיש – בטוחה! וחזרתי למסלול.
חלפו 10 שניות עד שניידת המשטרה הדביקה אותי וסימנה לי לעצור בצד, ואני למדתי על בשרי לקח כפול: יש לכבד תמרורים גם כשאינם רלוונטיים, יש לשמוע לדברי רבותיך, ולא תסור מן הדבר אשר יורוך ימין ושמאל.

נשים קטנות
לרגל הצטרפותה של בתנו הרביעית למשפחה, החלטתי לייסד כאן בבלוג את מדור "נשים קטנות", בו יובאו הגיגיהן. המדור נוסד בהשראתו של הרבי הגולה, האדמו"ר רודריגז, שייסד בבלוגו את פינת "מפי עוללים" (יעוין שם).
והפעם, רגע של עברית: אומרים שבקוטב הצפוני יש 30 שמות שונים לשלג, כי ככל שחפץ או מושג הוא יותר דומיננטי בחיים, כך הוא מתפרט להגדרות ותתי הגדרות, והדברים ידועים. ובכן, הוא הדבר בנוגע לאלבומי המדבקות של בנותי. אתמול ישבתי עם נריה והיא עשתה לי בזה סדר אחת ולתמיד. מסתבר שישנן לפחות 13 סוגים שונים של מדבקות, והריני מונה אותם כרוכל אחד לאחד. אך לפני כן הערה חשובה: יש לקרוא את שמות המדבקות במילעיל:
יש מדבקות "זוֹהרות", יש "פּוּכיוֹת" (על שום מרקמן הפוכי משהו), יש מדבקות "גִ'ינסיות" (כנ"ל, רק בג'ינס), ויש "קלִיקיות". יש "בַּדיות" (תחושה של בד), "חייכניות", "חרוּזיות" (עם חרוזים), וגם "דַקִיות" ולחילופין "בּוֹלטיות". יש גם "נַפנַפיות" (עם כנפיים), "ספוֹגיות", ואפילו "בַּרזֶליות". וכל השאר – "סתַמיות". שככה יהיה לי טוב.

דרום אפריקה 2010 – Here We Come !!!

"מזל שיש מונדיאלים, ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה". (אשכול נבו, משאלה אחת ימינה, עמ' 15. ספר חובה!)

אמת ויציב ונכון וקיים, ברשומה הראשונה שפרסמתי מעל דפי בלוג זה הבעתי את הסתייגותי, התבגרותי והשתחררותי מעולם הכדורגל, אך כמו במשל המפורסם על החתולים שהוציאו להם את הטבק והם חזרו לטבעם - כך גם אנחנו הגברים - מריחים קצת כדורגל, תחרות, אקשן, ואנחנו כבר משננים את טבלת ממוצעי השערים לטורניר ביחס לתנאי מזג האויר וגובה הדשא.
גם אם אכתוב עוד אלף פעם שאני לא אוהב כדורגל, לא אוכל להתכחש לצופן הגנטי הטבוע בי. מקסיקו 86' רבותי, שם זה התחיל אצלי. כיוון שעוד לא היתה לנו טלויזיה (מדובר הרי באמצע המאה ה-18) נדדנו לבית משפחת לוי, השכנים, כדי לצפות בגמר בין ארגנטינה לגרמניה המערבית. השעה 23:00 בלילה (קיבלתי אישור מיוחד להישאר ער), התוצאה 2-2. עמית לוי המבוגר ממני בשנה מתחיל לנמנם בכורסה הביתית שלו בדקות הסיום, בדיוק כשדייגו מראדונה, באחד השערים היפים של חייו והיפים אי פעם, לוקח את הכדור לאורך כל המגרש, עובר איזה שבעה שחקנים וקובע את תוצאת המשחק: 3-2. התמכרתי.
מאיטליה 90' זכורים לי בעיקר ה 1-0 של ארגנטינה על ברזיל בשמינית הגמר (הדלקתי את הטלויזיה בדיוק בגול), וה 3-2 של אנגליה על קמרון בהארכה. לעמית לוי היתה הזדמנות חוזרת לראות את ארגנטינה וגרמניה המערבית מגיעות שוב לגמר (וכשאני חושב על זה, למה לא גרמניה? זה היה אחרי נפילת חומת ברלין...), הפעם היתה ידה של גרמניה המערבית על העליונה. 1-0.
הגמר של ארה"ב 1994 היה במוצאי איזה צום. כבר היינו באלון שבות, ואני זוכר בדיוק איפה ישבנו, אבא, הלל ואני, ועד שאבא בא לראות איזה משחק – זה נגמר ב 0-0 משמִים, ופנדל של רוברטו באג'יו שעף לשמים והעניק עוד גביע לברזיל.
צרפת 98', בדיוק סיימתי מסלול בתותחנים, ובדיוק קבעו לי ולעוד כ-20 חיילים שיחת מג"ד על הגמר. מה הוא מטומטם המג"ד הזה?!! ישר פניתי לשליש וסידרתי לעצמי להיות הראשון בתור, בשיחה עצמה שתקתי כמו דג ורק חיכיתי שהוא יחליט איפה לשבץ אותי. איך שהיא הסתיימה רצתי למועדון והגעתי בדיוק לראשון של זידאן, זה נגמר כזכור ב 3-0 אגדי של צרפת על ברזיל.
הגענו ל 2002, אני בישיבה. המונדיאל נערך ביפן ובקוריאה הדרומית. בגלל הפרשי השעות חלק מהמשחקים התקיימו בבוקר, ואנחנו נאלצנו להבריז פה ושם מ'סדר בוקר' כדי לצפות בהם בבית של יובל אוליבסטון. אבל את הצמד של רונאלדו על גרמניה בגמר כולם כבר ראו אצלי בקראוון.
גרמניה 2006, כמה חבר'ה בקיבוץ ארגנו הקרנה על מסך ענק באיזה מועדון. לראשונה נוכחתי לדעת עד כמה מסך גדול הוא משמעותי, אתה מרגיש כמו אחד מהצופים במגרש. ועל הצמד של איטליה בדקות הסיום כבר נאמר הכל...
ומה צופן לנו החודש הקרוב - דרום אפריקה 2010?? אולי זה תורם של הספרדים הפעם, אולי של מסי ומראדונה, או של האנגלים שלא לקחו את הגביע מאז 1966, ותמיד יש לי סנטימנטים אליהם משום מה... מי יודע.
אבל מה בטוח, וראוי שנאמר זאת שוב: "מזל שיש מונדיאלים, ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה".

דרום אפריקה 2010 – Here We Come !!!

אסד הממהר

שתיים בלילה. אליכין ואני סימנו זה עתה שמירה בת ארבע שעות בנחושה תותבב"א, שכונת מגורנו בעתיד הנראה לעין, יפה נוף, משוש כל החבר'ה, עשר דקות בלבד מחיפה תל אביב וירושלים. את השעות האחרונות בילינו בסיור בין שלדי הבתים בגבעה, וערכנו ביקורי פתע בבתי שכנינו לעתיד. בפעם הבאה שנכנס אליהם נצטרך לדפוק בדלת, אך כרגע עוד רב הפרוץ על העומד, ואנחנו הרשינו לעצמנו "להרגיש בבית".

ממש מרגש לבוא כל פעם ולראות את שלדי הבתים ההולכים ונבנים כל אחד בקצב שלו. רוזנברג הרימו כבר גג, כהן יצק מרתף, אלה השלימו את ציפוי האבן ואלה את המרפסות. מי מכם שיזדמן לאזור בזמן הקרוב מוזמן לקפוץ ולהתרשם. הרחבת נחושה עוד נראית אמנם כעיי חרבות, אך אל תטעו בה, שלדים אלה עוד יקומו לתחיה כשלדים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא, ומן הבלוקים האלה יבנה המקדש (יבנה... יבנה...).

לפני כשבוע ביקרנו במקום, ותפסנו שם את אסד "על חם", כלומר באמצע בנית קיר חדר השינה שלנו (ניתן לראות בתמונה!). אסד הוא מנהל העבודה שלנו, יהודי טוב מתרקומיא, כמו יתר הבּוֹעלים שאיתו, "אנחנו כולנו מאותה חמולה" הסביר לי. "וואלה" אמרתי לו (לפני שהחלטתי לעבור בכל זאת לעברית) - "אני מרגיש שאני בידיים טובות". ובאמת, אסד והבועלים מתקתקים עבודה כמעט בקצב יחזקאלי, אם לא יהיו עיכובים בלתי צפויים אינשאללה בעזרת ה', נוכל כבר אחרי החגים לקום בבוקר, להשקיף אל הרי גוש עציון ולנופף לאמא נפנוף של בוקר טוב. אם להיות יותר ספציפיים, מדברים על אוקטובר, אבל הצירוף השגור על לשוני עד כה - 'באוקטובר בעזרת ה' – נשמע לי לאחרונה קצת צורם. זה כמו 'כ"ט בנובמבר', לא ככה? אז עברתי ל'אחרי החגים'. בעזרת ה' כמובן.


התקופה הזאת של הבניה, אם כל כאב הראש הכרוך בה, נוסכת בנו גם התרגשות לא מעטה. זה קצת כמו לצפות לילד, שרואים איך הבטן תופחת מיום ליום והתאריך מתקרב. וכששניהם באים יחד זה בכלל הצפת רגשות. מזל שעל ילד לא צריך לקחת משכנתא. בעצם, הייתי ממשיל את תקופת הבניה לתקופת האירוסין, מתכננים כל פרט, כל פינה, כל זוית של חלון וכיפוף של קיר, חושבים כמה אור יהיה לנו בבית, מתי נשב במרפסת, איפה יעמוד המקפיא ואיפה נרתיח את המים, ועומסים חלומות ורודים ומתוקים על 125 מ"ר שבקושי יכולים להכיל אותם, אבל מה זה חשוב, העיקר שמתכננים וחולמים. בינתיים אין לנו על מי להישען אלא על אסד והבועלים, ובקטע הזה אני די רגוע. "אתה מכיר את עובדיה יוסף" הוא שאל אותי באותו ביקור לפני כשבוע. "אתה מתכוון לרב עובדיה יוסף?" שאלתי (וביני לביני לא שללתי את האפשרות שהשפעתו של מרן הגיעה עד לתרקומיא). "כן כן. עובדיה יוסף מגבעת שאול, זה אני בניתי את הבית שלו, מה חשבת, והוא נתן לי ברכה... תאמין לי, כמו שבניתי לו אני בונה לך, אצלי אין הבדל". "וואלה" השבתי לידידי החדש, "אם תרצה אני גם יכול לארגן לך איזו ברכה", אך אסד שעמד על טיבי די מהר, צחק, הסתובב והמשיך לערום את הבלוקים זה על זה.
אז מי יתן ויתברכו כל בתינו, ילדינו וחמולותינו, ונזכה להזמין אתכם לקפה במרפסת של נחושה הצופה גוש עציונה. במהרה בימינו אמן.

נר ל"נקודה"

"30 שנה. נקודה.", מבשר שער הגיליון האחרון של הביטאון "נקודה", עליו הייתי מנוי במשך שש או שבע השנים האחרונות (לפני כן קראתי אצל ההורים!), וכמה שזה עצוב. כבר הייתי מנוי בעבר על ביטאונים אחרים, ואפילו שמרתי את הגיליונות זמן מה, אבל בחלוף השנים הם כולם מצאו את עצמם בפח. בפסח האחרון, כשעשינו סדר בבית, החלטתי שהגיע הזמן להיפטר גם מכל ה"נקודות" האלה שנערמות לי על המדף. בדרך לפח האשפה הציבורי, כשהדלת כבר פתוחה ושקית הזבל בידי, רפרפתי על עמודי השער של הגיליונות הנידונים להשמדה (מיחזור כמובן, מיחזור!). באיזה שהוא שלב, ככל הנראה, הנחתי את שקית הזבל ועברתי לדפדף גם בעמודים הפנימיים. ה"נקודות" שלי, כפי שכבר שיערתם בוודאי, נחתמו באותו רגע בספר החיים (אצלנו במקצוע קוראים לזה "עברו מהמגנזה לארכיון"), הנכדים שלי (כן ירבו) זכו לפיסת היסטוריה משמעותית, מרתקת וחשובה, ורק הניקיונות לפסח יצאו מופסדים באותו ערב.
במשך שלושים שנה היה "נקודה" במה אקטואלית מרתקת עבורי. אין לי שום עיתון בבית, גם לא מקור ראשון. פעם בחודש אני מקבל את "נקודה" וקורא אותו בנחת עד הגיליון הבא. "נקודה" תמיד הצליח לפתוח לי את המחשבה, לעורר אותה ולערער עליה, מימין או משמאל. ועכשיו השמאלנים שביניכם – אם יש בכלל כאלה שמעיזים לקרוא את הבלוג שלי (עופו מפה תיכף ומיד!) - ודאי אומרים לעצמם: "איזה מתנחל בועתי וצר אופקים...". ייתכן שצר עולמי כעולם הר ברכה, אך עם פרפורי הגסיסה של העלון הזה חשוב לי לזעוק בשארית כוחותי-כוחותיו, שלמרות היותו ביטאון הישובים ביש"ע (לאחרונה בי"ש...), הוא היה אחד העלונים היותר חוֹשבִים שיצאו במדינה שלנו, מכיוון שהוא הצליח תמיד להרים את הראש מעל הביצה הפרטית שלו ולשדר החוצה. ורק מגיליון ההספדים האחרון אני למד עד כמה, כאשר ישראל הראל, העורך הראשון והמיתולוגי, מתוודה: "התברר שבחוץ יש תשומת לב רבה יותר למה ש"נקודה" מעלה מבחינה תרבותית ואידיאולוגית מאשר בתוך היישובים".

הראיון עם ישראל הראל מרגש ומרתק. אבל הוא לא היחיד. לאורך הגיליון פרושים וידוייהם האישיים של כמה מהכותבים שגדלו ב"נקודה", על ראשית דרכם בעיתונות: אמונה אלון, גדעון דוקוב, חיותה דויטש, ימימה חובב, חיים נבון, יאיר ובמבי שלג, אלישיב רייכנר, וזוהי רק רשימה חלקית.
וידוי אישי וכנה במיוחד יוצא מפיו של העורך הנוכחי, מוטי קרפל. מי שמכרֵני יודע שדעותיי רחוקות משל מוטי קרפל כרחוק עין צורים מבת עין. את השוני הזה, ההבדל בגישה, חשתי עד כאב כמעט בכל אחד מגיליונות נקודה שיצאו בארבע השנים האחרונות. לאחרונה לא יכולתי להתאפק והגבתי לדבריו במדור קוראים כותבים. בגיליון הסוגר מיטיב קרפל לבטא את שתי התפיסות המנוגדות שמהלכות היום בקרב ציבור המתנחלים. מחד, תפיסה שרואה במפעל ההתיישבות המשך ישיר למפעל הציוני, וחלק בלתי נפרד ממנו, ואשר "דגם החיקוי שלה הוא חלוצי העליה השניה מדגניה וכנרת", ומאידך, תפיסה שמציבה ביודעין תהום אידיאולוגית ותרבותית בין חובשי הכיפות הסרוגות, אנשי האמונה, לבין אותם חלקים בעם שטרם זכו לראות את שיבת ציון כאתחלתא דגאולה. "לפי גישה זו", טוען קרפל, "מפעל ההתיישבות ביש"ע אינו המשך הציונות אלא אלטרנטיבה לה, ואפילו איום עליה. ההתנחלות ביש"ע נובעת ממקום אחר, משיחי כמעט במוצהר, לא ציוני, והיא מבשרת מהפכה – שינוי הבסיס האידיאי שעליו הושתתו שיבת ציון ומדינת ישראל עד היום". ואני לא יכולתי לבטא זאת טוב יותר. ייאמר לזכותו של קרפל שהוא שם את הדברים על השולחן, ושבסופו של דבר, למרות הרתיעה שלי מהגישה אותה הוא מייצג, אני לא יכול להתכחש לעובדה שיש בה היגיון, יש בה קוהרנטיות, קשה להתווכח עם האידיאולוגים של אותה הגישה, ולא נותר לי אלא להצטער צער עמוק על כך שהיא הולכת וקונה לה שביתה בקרב רבים. קרפל סובר שהתפיסה הממלכתית הנושנה היא עדיין העמדה "הממסדית והשלטת" במוצעת יש"ע ובקרב ציבור המתיישבים. הלוואי והוא צודק, אבל אני די מסופק. גם אם זה נכון - זה נראה זמני בלבד. לצערי אני רואה זליגה חד כיוונית בענין זה. ערב הבחירות האחרונות ניסה אלישיב רייכנר לעודד מצביעים פוטנציאליים כשתיאר את המאבק בין "האיחוד הלאומי" ל"בית היהודי" כדֶרבִּי של המגזר. ההגדרה הזאת הפכה לגול עצמי, כי אלישיב ואני הפסדנו בדרבי 3-4. הגול האחרון היה כואב במיוחד, וד"ל.

בואו נמשיך עוד קצת עם הוידוי האישי והכנה של קרפל:
כשהוצע לי לערוך את "נקודה", קיבלתי על עצמי את התפקיד בדיוק לשם המשימה הזו. להפוך אותו למוקד השיח האמוני, למקום שבו תתפתח האידיאולוגיה האלטרנטיבית. היום, לאחר למעלה מארבע שנים, ברור לי שנכשלתי. [...] "נקודה" בעריכתי לא הצליח לפתח מחשבה אמונית חיה ותוססת, וממילא לא הפך למוקד של שום שיח אמוני". [...] סגירת "נקודה" היא גם סיומו של שלב בתודעה של תושבי יש"ע. ההתפתחויות והאירועים שעומדים נוכח פנינו לא יאפשרו לנו להמשיך לחיות בתודעה המתנחלית הקלסית. התעוררות התודעה שאני מכנה "אמונית" היא מחויבת המציאות. ולכן נוע תנוע. אם לא באמצעות "נקודה", אזי בדרכים אחרות. לא אלמן ישראל.

חברים יקרים - אחים לנשק ולאידיאולוגיה, ממלכתיים, משיחיסטים ושמאלנים שהגיעו עד הלום - רק רציתי שתדעו שזה המצב היום בקרב ציבור המתיישבים והציבור הדתי בכלל. כך לפחות אני רואה זאת. אני חושב שהדעה שמייצג קרפל היא בהחלט לגיטימית ואפילו מעניינת ומאתגרת. כפי שאמרתי, לא נותר לי אלא להצטער על כך שהיא צוברת תאוצה בקרב הציבור שלי. איך זה קרה? איך התהפכו היוצרות? יש לזה הרבה גורמים כמובן. אחד המרכזיים הוא ללא ספק ההתנתקות מגוש קטיף לפני חמש שנים. אבל אני לא באתי כאן להאשים אף אחד. רק להכין את הקרקע ל"אמרתי לכם" בעוד כמה שנים.

בברכת גאולה שלמה. נקודה.

הרהורי מילואים...

אחח... אין כמו מילואים כדי לנקות את הראש. גאון מי שהמציא את המוסד הזה, במחילה מכן, בנות משפחתי היקרות, שנטשתי אתכן לכמה ימים, אך ראינה, הנה חזרתי אדם חדש, מבורר יותר, מזוקק יותר (גברי יותר, עם זיפים), ולמה לא בעצם?! למה לא?! מתי כבר יוצא לאדם לבלות כזה זמן איכות עם עצמו ועם חבריו לנשק ולסיגריות?

בואו נשים את הדברים על השולחן, בברסלב קוראים לזה התבודדות, אצלנו בראשית צמיחת גאולתנו קוראים לזה מילואים, זה כל הסיפור, רק שאצלנו בראשית צמיחת, בניגוד למקובל בברסלב, נהוג לעשות זאת בחבורה גדולה (גברים בלבד). שאר האלמנטים די דומים: תלבושת אחידה, שדות פתוחים, והרבה הרבה אנשים טובים. תוסיפו לזה קצת גריז, סולר והרבה קפה, וקיבלתם שבוע מרוכז (ולמחמירים - חודש) שבו אתם מוזמנים לשכוח מהכל, ולהקדיש זמן למחשבה ולשיחות נפש עם מיטב בניה של ראשית. המשכורת - ללא שינוי, האוכל - טעון שיפור, והתנאים - ממש אידיאליים! הפעם יצא לנו לבלות ברמת הגולן בשבוע הכי יפה בשנה, בתוך מרחבים ירוקים עטויי כלניות ותורמוסים עד קצה אופק המבט, לקול געיותיהן של פרות הבשן שהיו עבורינו 'ביום אויב'. תגידו לי אתם, מה צריך הבן אדם יותר מזה? ועכשיו בלי ציניות, מה צריך יותר מאשר לראות אנשים מכל גווני הקשת הישראלית, שמקדישים שבוע ימים, עוזבים את הכל, את המשפחה, את העסקים, את שטף החיים הזה שכולנו נתונים בו, ומקדישים אותו לראשית, זה באמת מחמם את הלב, וזה נותן תקוה שאולי עוד יש לנו סיכוי לחיות פה יחד עם פיסת האדמה הזאת. אבל לפני שאני מתחיל לייבב פה את מגש הכסף, הנה מספר מסקנות שעלו אצלי במהלך השבוע האחרון, ממש על קצה המזלג, והיתר - אולי בפעם אחרת:

1. עולם וירטואלי: טובי בניה אמרנו? אמרנו. זה כולל את כל המקצועות בשוק, עורכי דין, טכנאים, כלכלנים, יהלומן אחד, בעלי עסקים קטנים - כל מיני, סטודנטים ובחורי ישיבות, מנהלי ארכיונים לרוב, אנשי מכירות, באמת הכל, אבל מה, מדהים אותי להיווכח כל פעם מחדש כמה אנשים עוסקים בתחום המחשבים וההי-טק, כמה אנשים קמים בבוקר לעבודה שהיא כל כולה בתחום הוירטואלי. אני מניח שאני לא מצליח לעמוד על האבחנות הדקות, ואולי קצת עושה סלט מכמה דברים שונים, אבל קחו את כל המקצועות האלה שעד לפני 20 שנה הם כלל לא היו קיימים, ותראו כמה אנשים היום עוסקים ומועסקים ב"סקטור" הזה. מדהים לראות איך העולם שלנו תופס כיוון יותר ויותר וירטואלי. מפחיד? מאיים? מדכא? דווקא לא. אבל בהחלט מעניין ומאתגר את המחשבה.
   
2. ביינישים: הו ביינישים... לפני כשנה הגיעה אלינו לסוללה קבוצה של כתריסר - שלא לומר מנין - חבר'ה כאלה, דווקא חבר'ה עם ראש פתוח והכל, אבל ההתנהלות שלהם כ"כ שונה מההתנהלות שלי כאדם דתי בצבא. עם הזמן למדנו להכיר אחד את השני, להתחשב ולבוא לקראת, ואכן יש שיפור. אך הבעייתיות שקיימת במערכת הזאת עולה מאליה: חיילים רבים שמתגייסים בתוך 'מחלקת בייניש' באים לצבא עם תחושת 'מגיע לי': מגיע לי זמן תפילה, מגיע לי ספר תורה, ומצידי שהאימון יתבטל. יש פה חוסר בגרות וחוסר אבחנה בין עיקר לטפל, ויש פה גם התנהלות שגויה מול מערכת שרובה, לפחות אצלנו, אינה חובשת תורה ומצוות. אז עם כל הכבוד - קצת ענווה, קצת פרופורציה, ולא כל ההקפדות הנהוגות בישיבה, חובה לנהוג אותם גם במסגרת הצבאית.


3. משהו אישי, ובלי כל קשר לביינישים. השהות הזאת עם נציגיה המגוונים של ראשית במהלך השבוע האחרון (ואולי גם שינויי מזה האוויר) הביאו אותי לחשוב קצת לעומק, וחידדו לי כמה נקודות מהותיות. אני מתבונן סביב באחי גיבורי התהילה שנמצאים רובם בשנות השלושים לחייהם, ושואל את עצמי - במה אני שונה מהם? במה אני 'דתי' מהם? במה באה לידי ביטוי הדת שלי? התשובה הפשוטה שעולה מתוך המציאות היום יומית של השבוע האחרון, אבל תקפה גם ל"אזרחות", היא שהדת באה לידי ביטוי בעיקר במצוות ה"פולחניות", ואם נדייק קצת יותר נאמר כך: תפילות, נטילת ידיים וברכות סביב הארוחות. זוהי ההתנהלות הדתית היומיומית שלנו. זה מה שעושה את ההבדל. וזה חבל, כי מי שהוא ערכי, מוסרי, חברי, מי שהוא בן אדם - זה לא משנה אם יש לו על הראש כיפה או קפלס"ט. במילים אחרות, ה'דתיות' בעיני נמדדת יותר ביום חמישי - היום של הזיכויים - מאשר בהקפדה על התפילות במהלך השבוע. ואם נחזור לאזרחות, כולנו קמים בבוקר לעבודה, ללימודים, חוזרים הביתה בערב, ובין לבין מנסים לפרנס את משפחתנו בכבוד ולהיות נחמדים לסובבים אותנו, יש כאלה שעושים זאת יותר טוב יותר ויש כאלה שפחות, יש אנשים טובים יותר, חבריים יותר, ערכיים יותר, ויש פחות. אז מדוע ה'דתומטר' שלנו כולל מצוות מאד מסוימות? ועוד שאלה בנוגע למצוות שנמנו לעיל - מה יעשה מי שלא אוהב להתפלל, מי שהנושא הזה לא בא לו בקלות?... אחרי הכל, גם תפילה בעיני היא מצוה מאד אישית וסובייקטיבית, שמתחברים אליה אנשים מסוג מאד מסויים, ללא קשר לרמת הקפדתם על המצוות. בשביל להתפלל באמת צריך להיות אדם קצת רוחני, עם פנאי נפשי ויכולת התבוננות פנימית, מי אמר שזה מתאים לכל אחד? ועוד עם טקסטים שקופאים על שמריהם כבר אלפיים שנות...

נישאר בזה?... כן, מה יש, נקודה פתוחה למחשבה, מי אמר שצריך לסגור? הלו, זה בלוג, מותר לי לזרוק פה מה שעולה לי בראש, גם דברים לא "מלוטשים", ומי שיש לו משהו חכם להוסיף מוזמן להתייחס.

השעה מאוחרת, ואני אחרי שבוע של נופש בצפון ולפני שבוע עמוס בעבודה ועוד כל מיני מטלות שלא שערום אבותינו... לא קל לחזור ממילואים, לא קל...

פוסט-טראומה

זה בסה"כ הפוסט השני שלי. כבר עמדתי להעלות משהו בתחילת השבוע, בנושא אחר, אבל אז התפוצצה פרשת הרב אלון ושיתקה אותי לגמרי, הייתי בהלם מוחלט. שבִיבֵי תקוה שעוד אחזו בי בהתחלה (נו, אז הוא כשל פעם אחת... בטח המתלונן מעורער בנפשו...) התנפצו תוך כמה שעות. בבית, בעבודה, בלימודים, בכל מקום, אנשים מסתובבים עם זה בבטן, הולכים עם הפנים באדמה, ובכל שיחה זה צף ועולה – 'נו מה אתה אומר...', 'מה את אומרת...'.
וזה מוזר, כי באופן אישי אני כ"כ רחוק מהרב אלון. מעולם לא ראיתי בו כתובת רוחנית, מעולם לא מצאתי בדבריו איזה מענה לצרכים או למצוקות שלי, מעולם, כך נדמה לי, לא קראתי 'תֶירֶה' שלו מתחילה ועד סוף, מעולם לא הזדהיתי עם דרכו המוחצנת, להיפך, יש בי סלידה מסגנון 'על כל שאלה תשובה' המאפיין אותו, ומן ההתנהלות הכמו – אדמו"רית שלו. אז איך זה שלא הצלחתי להירדם אתמול בלילה? איך זה שאני לא מצליח להוציא את זה מהראש? איך זה שאני מרגיש בפוסט-טראומה?
ובכן, לאחר שחרור המנטרות הקבועות (והנכונות, במקרה זה) כדוגמת 'אין אפוטרופוס לעריות', או 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו', מצאתי לנכון להעיר עוד מספר הערות בנימה אופטימית, ומתוך אמונה שמעַז יצא מתוק:
1. אני באמת לא מקנא ברב אלון ובמשפחתו. הם צריכים להתמודד עם קושי גדול. אבל הם אנשים גדולים, ואני מאמין שהם יעשו זאת בכבוד. להערכתי זה ענין של ימים אם לא שעות עד שהרב אלון יודה בפומבי לפחות בחלק מההאשמות שהוטחו בו. מדובר באדם משכמו ומעלה, זה לא דודו טופז וגם לא קצב. עם יושרה פנימית וגדלות נפש הוא מסוגל להפוך את המשבר הזה לנקודת התעלות. הרבה תלוי בו, בהודאתו. ואז הכדור יעבור אלינו, אל הציבור – האם נהיה מסוגלים לתת את אותה במה לרב שסרח וחזר בתשובה?
2. חשיפת הפרשה תביא בסופו של דבר לתועלת רבה לציבור הדתי. היא תציף את שאלת היחס הראוי לרבנים ותכניס הרבה אנשים לפרופורציות. 'דוד המלך חטא' איננה רק סיסמא מקראית, אלא מציאות שיכולה לחזור על עצמה בכל דור, ומי שסובר שדוד המלך לא חטא - כנראה שכבר אין לו תקנה.
3. תועלת נוספת שעשויה לצמוח מכאן היא היחס של הציבור הדתי לחד-מיניים למיניהם. אני מודה שגם באופן אישי עברתי פה משהו. מאז ומתמיד ייחסתי משקל רב למרכיב הפסיכולוגי-חברתי בנטיות המיניות של האדם. כלומר, ראיתי בנטיות חד-מיניות תוצאה של מתן לגיטימציה חברתית-סביבתית פסולה, שמחזקת נטיות בוסריות הקיימות אצל רבים, במקום לכוון אותם לדרך הראויה ו'נורמטיבית'. לפיכך הייתי (ועודני!) סבור שיש הרבה יותר הומואים בחברה הכללית מאשר בחברה הדתית. כן, ודאי יש גם מרכיב ביולוגי מולד, אמרתי לעצמי, אבל הוא משמעותי פחות, נדיר, מקרים מיוחדים... עכשיו, לאחר התפוצצות הפרשה הזו, אני כבר באמת לא יודע מה לחשוב. ואני לא בטוח שזה המקרה שלפנינו, אבל אם לא זה אז מה כן?...
4. נחמה נוספת ניתן לשאוב מהפורום הזה שנקרא 'תקנה' ומהתנהלותו המופתית. חלק מהבלבול הציבורי נבע מכך שהפורום כיסה, מחד, על הפרשה, במשך שנים (ובכך הקפיץ את כל צדקני זכויות הילד וחובת הדיווח, ושאר חובות ששום טובה לא הייתה צומחת מהם), ומאידך חשף את הפרשה לתקשורת, ובכך הקפיץ את הקנאים לרבותיהם. חשיפת פרשה בסדר גודל שכזה ע"י פורום מתוך המגזר, פורום בו יושבים רבנים רבים, היא ממש חידוש בעולמנו, ויש לברך עליה בפה מלא. האופן שבו נעשתה החשיפה, המינון המדויק, אי הגלישה לרכילות ולהכפשה, ומשיכת הידיים מן הסיפור כעבור שבוע, כל אלה נוסכים בי תחושת גאווה על כך שיש עוד מנהיגים הגונים וראויים בציבור הדתי.

סוף דבר, הציבור שלנו אינו ש"סניק, והרב אלון, אחרי הכל, הוא לא אדמו"ר. אם חס וחלילה הוא יכנס לכלא יום אחד (ואני מאד מקוה שלא יהיה צורך בכך), לא יהיה מי שילווה אותו בקריאות 'הוא זכאי'. מי שנסע השבוע למגדל, לא יסע שוב מחר, והמעטים שעוד דבקים בגרסתו ללא סייג (מהי גרסתו?) יתפכחו ממנה במהרה. נותר רק לקוות שהרב אלון יקח אחראיות על מעשיו, ואז עוד נכונים לנו מבחנים חשובים, האם נדע לקבל אותו כמות שהוא?

יש לי בלוג!

יש לי בלוג. 'יומן רשת' בעברית. יש, יש, יש לי בלוג.
אין לי מושג מתי אמצא את הזמן לכתוב בו, ועוד יותר מכך – מתי אתפנה להשיב לעשרות המעריצים והמגיבים שיהיו לי... אבל אני מתחיל, יהיה מה שיהיה, יש לי יש לי יש לי בלוג.
כבר הרבה זמן רציתי, חשבתי, התכוונתי, וכל פעם דחיתי. עכשיו זה קורה, יש לי בלוג, ורק אל תספרו לאשתי כי אם היא תדע שאני מבזבז את הזמן גם על זה, היא תיקח לי את הלפטופ שקיבלתי מהעבודה שלה...
מה אכתוב בו בבלוג שלי? לא יודע. כל מה שיעלה במוחי ואמצא לנכון לשתף אתכם בו, כל מה שארגיש צורך "לפרוק" על המקלדת, ויש כבר כמה נושאים בוערים שהצטברו אצלי בזמן האחרון והגיעו עד לקצות האצבעות... אבל חשבתי להתחיל במשהו סולידי, לא פוליטי מדי, לא מנגח מדי, לא עצבני מדי, חשבתי לכתוב את הפוסט הראשון שלי על... כדורגל. כן, מה יש. גם אני אחרי הכל זכר מצוי, שמסוגל לשבת 90 דקות מול 0-0 איטלקי (לא ישראלי, לא צריך להגזים), ולסיים בתחושה של הנאה צרופה. אבל, אני פונה בנקודה זו לרבבות הנשים שקוראות את הבלוג שלי בקריאה – אל תנטושנה, כי הפעם אני הולך לדבר על הפיכחון שלי מהכדורגל.

וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ (ירמיהו ב, ה)
בפתח דברי ברצוני לשלוח מכאן ברכות חמות לנבחרת מצרים לרגל זכייתה השלישית ברציפות באליפות אפריקה. שלישית ברציפות? מה נסגר? מי שזה לא עושה לא פלאשבק מיידי ל'הספורטאים הצעירים' שיקום. ואני חשבתי שמדובר ברומן בדיוני. איפה רפי ואלון? איפה הם כלואים, שישלחו את המוסד לשם, שיעשו משהו...
בחזרה למציאות. קשה לי להצביע על האירוע המדויק שגרם לי לבעוט באהבה העיוורת שלי לכדורגל, קשה לי לומר איפה הייתה נקודת ההתפכחות. אני מניח שכמו כל דבר מדובר בתהליך. ייתכן שניצניו נזרעו כבר בנגיחה שנגח זינדין זידאן במטראצי האיטלקי, בגמר המונדיאל האחרון (גרמניה 2006). אותה נגיחת שור תם – כך עוד חשבתי אז – שחתמה את הקריירה המפוארת של השחקן המזהיר הזה. החשבתי אותו לשחקן אינטליגנט, לבן אדם, חשבתי שיש לו אופי ולא רק רגליים, ואז ברגע האמת, במשחק הפרידה שלו, הרגשתי שכל המסכות יורדות, והוא כמחו קורץ לי ואומר – 'הי, גם שור תם הוא בסה"כ שור, ואני, אני בסה"כ שחקן כדורגל'...
אבל זה היה רק הסדק בחומה. לפני כחודשיים נערכה דרמת-על בכדורגל העולמי. 'שער כמותו לא ידעה העיר עכו מאז הבקיע נפוליאון את שעריה...' סליחה, נסחפתי (הגשש החיוור, למי שלא זיהה, מחקֶה את זוהיר בהלול). ובכן מה: נבחרת מצרים, כן שוב היא, הפסידה לנבחרת אלג'יר לאחר מותחן היסטרי שכונה בין השאר "הפסגה הערבית" (אני מתאפק, אבל לא אטריח אתכם בפרטים), והודחה מהמונדיאל שייערך בקיץ הקרוב בדרום אפריקה. אבל מה שהדהים היו אותי התגובות שלאחר מכן: מצרים החזירה את השגריר שלה באלג'יר להתייעצות! נשבע לכם! מעניין מה הם עשו השבוע לאחר שנקמו באלג'ירים וניצחו אותם בחצי גמר אליפות אפריקה. מזל שאין לחבר'ה האלה פצצה גרעינית. אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות. מה יקרה אם אירן תפסיד מחר לארה"ב על המגרש? אלה לא רוסים אלה, אין להם זמן למלחמות קרות, הם פשוט יורים.
התקרית הדיפלומטית השנייה שאירעה גם היא לפני כחודשיים, התרחשה בלב אירופה המתורבתת, וגרמה לי להפנים שמדובר בתופעה, ואולי משהו בכדור רקוב מהיסוד. משחק נוסף על כרטיס למונדיאל הוכרע בשער שכבש שכבשו הצרפתים לרשת האירית. נבחרת צרפת עלתה למונדיאל על חשבון אירלנד. אלא שהשער שהובקע (חמש דקות לפני תום ההארכה) "בושל" מידו של החלוץ הצרפתי ברוך הכישרונות, שידיו רב לו, מִסיֶה תיירי הנרי, ואם נחזור לגששים, נוסיף: 'והמשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מנגינה של מרש'. אתם אומרים לעצמכם 'נו שויין'... אבל זה לא מה שאמרו האירים, ולא רק בגלל שהם לא דוברי יידיש. שר המשפטים האירי, לא פחות, תבע מפיפ"א משחק חוזר, וגם ז'אק שיראק התערב, אפשר לחשוב שהושיבו אותם על כסא נמוך...
שני המשחקים האלה עוררו סערה דיפלומטית ובין-לאומית, ואותי הקטן הם הביאו סופית למסקנה העגומה, לאחר כמעט 32 שנים על הגלובוס הזה ועל דשאיו, שהמשחק הזה, הכדורגל, נלקח בהרבה יותר רצינות ממה שהוא צריך להילקח. ניתן לראות זאת בכותרות העיתונים שמנפחים כל משחק ליגה ד' ל"משחק העונה" שלא היה כמוהו, וכל מפגש בין בית"ר להפועל בני סכנין לנקודת השיא בסכסוך היהודי – ערבי. אחרי הכל, די לקרוא את התבטאותו של אבירם ברוכיאן כדי להבין מיהם אותם גדולי עולם ואנשי שם שאנו שותים בצמא את דבריהם. מי שלא מכיר את הסיפור חייב לקרוא. בקצרה: אבירם ברוכיאן, קפטן בית"ר ירושלים, אמר לפני שבועות ספורים שהוא ישמח לשחק לצד שחקן ערבי. לא חלפו שלושה ימים והוא נאלץ להתנצל בפני אוהדי בית"ר על שפגע ברגשותיהם... מה אומר ומה אדבר, אני לא מקנא באנשים האלה ובמתח שבו הם חיים. אבל שיהיה להם לבריאות. הצרה מתחילה כשהדברים מצוטטים בתקשורת ברצינות תהומית, תופסים כותרות ומחזירים שגרירים. הבה נזכור שאחרי הכל מדובר בחבורת גברים עם הרבה שרירים ברגליים ומעט מאד שרירים בין עצמות הגולגולת.
ולסיכום, זה בסה"כ כדורגל. אפשר לצפות, אפשר להנות מהמשחק, מהכישרון המתפרץ, מה"אינטליגנציה הכדורגלית" שהיא לפעמים פשוט פנטסטית, אבל בזה זה נגמר. ניתוחים? פרשנויות? אמוציות? – זה לא. אפשר לצנן את ההתלהבות. זה רק ספורט.

ולסיום, תודה לאהרון גיסי שבלעדיו הבלוג הזה לא היה עולה לאוויר. אהרון, מקווה שלא אכזבתי אותך. פוליטיקה? – אולי בפעם הבאה.