כּוּלָם רוֹצִים שְבִּיבִּי יֵלֶך

המצב הפוליטי סבוך לכאורה

פרשנים ניצבים מול שוקת שבורה

איך יוצאים מהפלונטר? איך שוברים את התיקו?

פתרונות אין אפילו לאופירה וברקו,

אך נדמה שהצלחתי לעמוד בקיצור

על מהות העניין, על תמצית הסיפור

כך בארבע מילים, ומבלי להסתבך:

כולם רוצים שביבי ילך.

כולם רוצים שביבי ילך

אבל אף אחד לא מסוגל לומר איך

ואנ'לא מדבר על גנץ ולפיד, ופרץ ואורלי וסתיו וניצן,

זה ברור מאליו, זה לגמרי מובן,

אבל קחו למשל את שקד ואת בנט

שביבי יושב עליהם כמו גִּיבֶּנֶת

הם מתים להמליץ על מישהו אחר

אלא מה, הם הרי התחייבו לבוחר,

ומילה זו מילה, אי אפשר לשקר!

הלאה - איימן עודה ועופר והערבים

עם כל שנים עשר שִבְטַיָא – מוֹשָבִים

בהינף יד יחליפו את ביבי, וחסל

אך הם לא מסולגים להמליץ על... רמטכ"ל.

וליברמן – הוא אפילו יותר מכולם

היה מת כבר לזרוק את ביבי לים

אבל הוא מחוייב לשחק את התפקיד -

איך אומרים "רַק לֹא בִּיבִּי" מִבְּלִי להגיד

הוא עכשיו מהאו"ם, דמוקרט בכאילו,

אחרים בשבילו את הַבִּיבִּי יפילו.

אולי ריבלין?... היה מת, אבל אין לו מנדט בשביל זה

כל אחד בתורו משחק תפקיד במחזה,

ואני מוכן להתערב שבסתר ליבם

גם דרעי וליצמן וגפני וכולם

נאמנים למנהיג רק מעל השולחן

אך מתחת, מגששים לראות מי מוכן...

מישהו???

אההה... ותגידו – סער, יולי, ארדן, כץ, ברקת, חוטובלי

לא מתים שיעוף? או שסתם זה נדמה לי,

בוודאי שהם כן, הם יחליפו את ביבי

כבר מחר, ואפילו במחיר אחמד טיבי.

"כל אחד אור קטן", אך הם לא מתאגדים

לא יהיו "אור איתן" כי ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם,

ביניהם לא נמצא איזה שמץ נחשון

רק אחד שיעיז להיות הראשון,

ואחריו זה יקרוס כמו מגדל של קלפים

ואז ביבי יגיד – "בואי שרה, הולכים"

אך בינתיים, עד שמשהו יקרה לפחות,

בכנסת עורכים נשף מסכות

כי כולם שם מתים שביבי ילך

אבל אף אחד לא מוכן להתלכלך

אלה היו שני הגרושים שלי (בלי החור)

למצב הפוליטי בעמק עכור

בלי לחוות שום דעה, לימין או לשמאל

בלי טורי פרשנות עמוסים כמו חול

אין פה סקופ מיוחד, לא תחקיר של עובדה

אני רק שם את האצבע על הנקודה.

(יום השואה תשע"ט)

לִשְׁמֹעַ אֶת צִבְיָה לוּבֶּטְקִין נוֹתֶנֶת

עֵדוּת בְּמִשְׁפַּט אַיְכְמָן, שָׁחֹר וְלָבָן

כְּשֶׁאַיְכְמָן מַבִּיט בָּהּ מִבַּעַד לַזְּכוּכִית

וַאֲנִי בָּהּ מַבִּיט כְּמוֹ בְּקַפְּסוּלַת זְמַן

יָדֶיהָ שֶׁל צִבְיָה בַּרְזֶל, אַךְ שְׂפָתֶיהָ

אֵינָן מַדְבִּיקוֹת אֶת קֶצֶב הַסָּאוּנְד

עִבְרִית יִידִישָׁאִית כָּזֹאת בְּמַפְתִּיעַ

כְּאִלּוּ אֵינֶנָּה מִכָּאן.  

"זוֹכֶרֶת אֲנִי", עִם רֵישׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת

חִקּוּי מְדֻיָּק שֶׁל הַסָּבְתָא שֶׁלִּי

אַךְ סָבְתָא שֶׁלִּי מִתְגַּלְגֶּלֶת, וְצִבְיָה

הָיְתָה בְּאוֹתָם הַיָּמִים בְּגִילִי.

הִצְחַקְתְּ לִי אֶת הַסָּבְתָא, צִבְיָה לוּבֶּטְקִין,

הִצְחַקְתְּ לִי אֶת הַסָּבְתָא בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים,

בִּשְׁנוֹת הַשְּׁלֹושִׁים הִיא הֵקִימָה מוֹלֶדֶת

בְּיָד שֶׁל בַּרְזֶל, נִכְּשָׁה שְׂדוֹת טְרָשִׁים

כְּשֶׁאַתְּ, מִתְבָּרֵר, נִצַּחְתְּ אֶת הַנָּאצִים

עִם רֵישׁ מִתְגַּלְגֶּלֶת

שֶׁל יְהוּדִים.

אַתְּ לֹא תְּדַבְּרִי כָּכָה, צִבְיָה לוּבֶּטְקִין,

דִּבּוּר עֲגַלְגַּל שֶׁל סָבִים כְּפוּפִים

גָּלוּתִית שֶׁכָּמוֹךְ, אַתְּ לֹא תִּשְׁחֲטִי לִי

פָּרוֹת בְּשָׁחֹר וְלָבָן, מִיתוֹסִים

עַל צַבָּרִים גֵּאִים חֲסוֹנִים וְיָפִים

*

פִּתְאֹם תַּם הַטֶּקֶס, אַנְחַת רְוָחָה,

פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת, מִצְבּוֹר אֲנָשִׁים

הִפְרִיחוּ מִלִּים סְתָמִיּוֹת שֶׁיָּפִיגוּ

אֶת מָה שֶׁמִּלִּים לֹא יָכְלוּ לְהָפִיג

וּשְׁנֵי נְעָרִים שֶׁיָּרְדוּ מֵהַפּוֹדְיוּם

רַק אָמְרוּ זֶה לָזֶה "הָיָה טֶקֶס מַדְהִים".

מָה שֶׁבַע? (מָקָאמָה)

(שבוע לפני הבחירות, מפלגת עוצמה יהודית בקמפיין חדש: "זה או בן-גביר או אלישיב רייכנר")


יֵשׁ מִשְֹחָק צָמוּד, יֵשׁ דֶּרְבִּי
רַק אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה
כַּנִּרְאֶה שֶׁזֶּה בּוֹעֵר בִּי
עַד כְּדֵי מָשָׁל-שְׁנִינָה:

וְלַדֶּרְבִּי, כַּיָּדוּעַ
יֵשׁ חֻקִּים מִשֶּׁל עַצְמוֹ
הַמִּשְֹחָק בְּעוֹד שָׁבוּעַ
הַקְּבוּצוֹת מִתְחַמְּמוֹת

מִיָּמִין קְבוּצָה זוֹהֶרֶת
שֶׁנִּקְרֵאת יָמִין חָדָשׁ
מִיָּמִין לָהֶם – אַחֶרֶת
קְצָת אֶקְלֶקְטִית וְמִישׁ-מָשׁ

וּבַסּוֹף יֵשׁ מְנַצֶּחַ
וְכֻלַּם כְּבָר מְבִינִים
שֶׁהַשְּׁאֵלָה בְּאֱמֶת הִיא -
מִי יִקַּח מַנְדָּט שְׁבִיעִי

שִׁיבִי רַייכְנֵר אוֹ שֶׁמָּא בֵּן-גְּבִיר
רַק אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה
זֶה מִשְֹחָק חָשׁוּב, זֶה דֶּרְבִּי
זֶה מִשְֹחַק שֶׁל סוֹף עוֹנָה

רַק אֶחָד יִזְכֶּה, כֵּן, בֵּייבִּי
עַל פִּי הַסְּקָרִים כֻּלַּם
זוֹהִי לֹא פִּרְסֹמֶת שִׁירְבִּיט
לֹא יִהְיֶה פֹּה גַּם וְגַם

כֹּל צוֹפֶה שֶׁבַּיָּצִיעַ
יַעֲשֶֹה חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט
אִם לְשִׁיבִי הוּא יַצְבִּיעַ
אוֹ לְבן הַגְּבִיר וְשׁוּת'

אִם לִנְצִיג הַפֵּרִיפֶרְיָה
שֶׁמַּשְׁמִיע אֶת קוֹלוֹ
אוֹ לְאִישׁ הַפְּרוֹבוֹקַצְיָה
טְרָאבֶּל מֵייקֶר וְתוּ לֹא

בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ דֶּרְבִּי
שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא הָיָה
מִיָּמַיו שֶׁל נָתָן אֵייבִּי
שֶׁהִפְלִיג בָּאֳנִיָּה

אַךְ מְאָז זָרְמוּ פֹּה מַיִם
הִשְׁתַנּוּ כַּמָּה דְּבָרִים
עַל הַפֶּרֶק מְשֻׁגָּע עִם 
קַבָּלוֹת, אַתֶּם בּוֹחְרִים – 

אִם לַשֵּׁבֶט אוֹ לַחֶסֶד
אִישׁ לְמַצְפּוּנוֹ יַקְשִׁיב
וּבְיוֹם בְּחִירוֹת לַכְּנֶסֶת –
שֶׁיַּצְבִּיעַ אֵלְיָשִיב!

אוטובוסים של ערבים

כל מי שבנה או שיפץ פעם בית, או כל דבר אחר, עם פועלים ערבים, והחליף איתם מילה, יודע שהאנשים האלה, שמהווים רוב בניין ומניין של תושבי השטחים, רוצים בסה"כ להתפרנס בכבוד ולחזור הביתה בשלום. זה המכנה המשותף והפשוט של החיים שלנו ושלהם. בן אדם קם בבוקר והולך לעבודה. אתה יכול לחשוד בו שהוא מחבל (כי הוא הרי ערבי, אז למה שלא יהיה מחבל?!) אבל אז אתה פוגע בעיקר בעצמך, ביכולת שלך להסתכל על בן אדם ולראות בן אדם, אתה חי בפחד מתמיד, ומביא על עצמך במו ידיך את הקללה הכתובה בספר הזה "והפקדתי עליכם בהלה... ונסתם ואין רודף אתכם" (ויקרא כו).

לא יודע מספרים, אבל אלפים רבים של ערביי השטחים חוצים מדי יום את המחסום, עובדים אצל יהודים וחוזרים לביתם. לא הם המחבלים. את הבידוק הנדרש הם עושים במחסומים, זה לא נעים, אבל זה כורח המציאות שבה אנו חיים, כך יש להסתכל על זה, ללא היתממות אבל גם ללא הצדקה לכתחילית. המציאות איננה ורודה, אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק, אבל היא גם לא שחורה. בסופה יושב ערבי עם נרגילה שקם בבוקר ורוצה לפרנס את משפחתו. האם אנחנו מסוגלים לראות אותו?

לצערי יותר ויותר יהודים בארץ כבר לא רואים אותו. החלטת הממשלה המקוממת על ההפרדה באוטובוסים היא לא רק אסון תדמיתי לישראל, תוך השוואה בלתי נמנעת למשטרים אפלים באירופה, אלא גם אסון בין-אישי בחוסר היכולת לראות מולך בן אדם. מכאן צומחים בקלות עלילות מנופחות על הטרדה מינית, הצקות וכו' (שלכולם, במידה ויש בהם אמת, יש פתרונות פשוטים מאוד). הפרדנו יישובים, הפרדנו כבישים, הקמנו מחסומים, זאת המציאות שלנו ובינתיים נראה שאין מנוס ממנה, אין לי אשליות, אבל רק תשאירו לנו בבקשה את מעט היחד שעוד קיים בשפיות היום יומית, זו המשותפת לרוב ככל היהודים והערבים בארץ הזאת, שבסה"כ קמים בבוקר לעבודה ורוצים לחזור הביתה בסופו. כי משם יצמח השלום. ואם גם בפועלים האלה אנחנו לא מסוגלים לראות בני אדם, סימן שהפכנו כולנו למפלצות.

סיפור: לפני כמה שנים פגעה ברכבי משאית וגרמה נזק קטן. הנהג, תושב ג'אבל מוכאבר (ידעתי, ידעתי שהוא ערבי, בטח, אלה לא יודעים לנהוג אלה, יימח שמם...), ירד מיד והתנצל. הוא העדיף לא להתעסק עם הביטוח אלא לקחת את הרכב לתיקון במוסך פרטי. מכיוון שהמדובר היה בסה"כ בנזק לפח, נטיתי להסכים ולסגור את זה בשקט בלי ביטוח וטפסים מיותרים, אבל אז התברר שהוא רוצה לתקן את הרכב במוסך של חבר בחוסאן. חוסאן, למי שלא מכיר, הוא כפר ערבי לא קטן ליד העיר ביתר, בדרך לירושלים, אני עובר שם מדי יום בכביש 375, אבל אף פעם לא נכנסתי אליו, ואם לדייק - מעולם לא עלה על דעתי לחצות את התהום, את נהר הלבה האימתני, ולסטות צפונה מהכביש הראשי, אל מבואות חוסאן, כי אוי לי ואבוי לי אם אעשה זאת, אוטובוסים של ערבים הרי ינועו לעברי, עם סכינים בין השיניים, הם רק יושבים שם ומחכים ליהודי שייקח ימינה בכיכר, ואז הם כבר ישחטו אותו לאור יום...

וברצינות - חששתי, באמת חששתי, מציאות החיים העגומה שלנו גרמה לי לחשוש. לאחר שהתייעצתי עם כמה חברים שמתי נפשי בכפי, נפרדתי מבני משפחתי וסטיתי צפונית לכביש, אל עבר הלא נודע. ליתר ביטחון החלטתי לנקוט בכמה אמצעי בטיחות מקדימים - ביקשתי מנהג המשאית המשתומם שייסע מלפני וישמש לי מגן אנושי חי, ובנוסף הורדתי את הכיפה כדי לטשטש את הזהות (וואי וואי איך עבדתי על הערבים האלה).

ומה קרה? שרדתי כדי לכתוב – 
אחרי פחות מדקה נסיעה הגענו למוסך, שהיה מרוחק אולי 100 מטר מהכביש הראשי, שם מצאתי את עצמי עומד בתור לצד תושבי ביתר, לבושי שחורים עם ציציות בחוץ, תור שכדי להתקדם בו הייתי צריך לדבר יידיש, לא ערבית. 
באותו רגע לא ידעתי אם לצחוק על עצמי או לבכות על עצמנו. 

יום השואה שואו

יום השואה שוב בפתח, הפעם זה שנקבע ע"י מדינת ישראל, ואיתו הכותרת הקבועות ונוטפות הרגש בכל ערוצי התקשורת, אודות ניצולי השואה המסכנים והרעבים. בכל שנה מחדש שוברת הרגשנות התקשורתית שיאים חדשים של גיחוך, ולכן אני מציע לשים לב ולהעמיד את הדברים במקומם.

למשל, כותרת ראשית ב NRG  מסכמת עבורנו היום את המצב העגום בראשי פרקים:

• 193,000 ניצולי שואה [אני אמור להזדעזע מזה? מה זה - ניצולים או נספים?]
• 36% חיים בגפם [נו, זה די טבעי, לא?]
• 61% לא חשים שיפור ביחס כלפיהם [כמו רוב הישראלים, אני מניח]
• 43% חוששים משואה נוספת [??? ללא מילים...]

בטמקא לעומת זאת בחרו לצטט את הנתונים של "הקרן לרווחת ניצולי השואה" (אליה העביר אשתקד שר האוצר לפיד, רגשן מקצוען כשלעצמו, 50 מליון ₪ בתזמון "מפתיע" בערב יום השואה). על פי נתונים אלה, "יותר מאלף ניצולי שואה נפטרים בכל חודש, וגילם הממוצע של אלו שחיים בינינו עומד על 85". געוואלד!!

האם צריך להסביר את הגיחוך בפרסומים האלה? את ההקצנה ההיסטרית והמיותרת? נדמה לי שלא, אבל אפשר להוסיף עליהם מלוא החופן. בשנה שעברה, בעצם הימים האלה (אז התכוונתי לפרסם את הפוסט) עלו בטמקא עם כותרת צעקנית בהאי לישנא: "ניצול שואה נהרג בתאונת פגע וברח: אחרי שאיבד את משפחתו בשואה, יוסף רובינשטיין (90) עלה לארץ והביא לעולם שני ילדים ו-6 נכדים. הבוקר הוא נדרס למוות בתאונת פגע וברח".

וכאן הבן שואל - מה הקשר? ומה אם הוא לא היה ניצול שואה? נו, מה לעשות? לא זכה... לא שפר עליו גורלו של אותו יהודי, והוא עלה מתימן או מאתיופיה ברגל, ואיבד את משפחתו בדרך, או סתם ממרוקו או מעיראק, או שמא, הס מלהזכיר, נולד בארה"ב, או אפילו בישראל, אבל, נבעך, גם הוא הגיע לגיל 80-90 וגם הוא "חי בגפו" ו"צורך תרופות" ו"מקבל קצבאות מביטוח לאומי" (כי זה מה שאנשים עושים בגילאים האלה), האם לא מגיע לו יחס ראוי מהמדינה? האם מידת הסבל בשנות הנעורים היא המדד לחוב של המדינה כלפי אזרחיה? האם לא צריכה המדינה לדאוג לכלל האוכלוסיה המבוגרת שלה? בלי קשר לאיפה הם היו או לא היו בשואה? אלא מאי, כותרת בסגנון "36% מהזקנים בישראל חיים בגפם" היא לא מספיק סקסית, ואת העיתון הרי יש למכור.

ודבר נוסף, השילומים מגרמניה. גם זו טענה חוזרת ונשנית, שבזמנו העלו אותה לכותרות ברעש גדול צמד המוחצנים גיא מרוז ואורלי וילנאי,  ויצאו עם זנב בין הרגליים. גם כאן הרגשנות המוקצנת שולטת בשיח ומטמטמת את השכל. אבל כשחושבים על זה, למה שהכספים מגרמניה ילכו כולם לכיסם הפרטי של ניצולי השואה, האם לא רשאית מדינת ישראל, שתבעה את הכספים וניהלה מאבק פנימי קשה בסוגיה בשנות ה-50, להקים מוסדות הנצחה, חינוך או מפעלי רווחה מכספים אלו?

קיצורו של דבר, נושא השואה והנצחתה הוא חשוב, כמו גם הנושא של רווחת הגיל השלישי במדינת ישראל (למרות שאני לא מבין למה הוא מצדיק משרת שר), אבל בואו לא נבלבל בין הנושאים, ובעיקר, בואו לא ניתן למסחטת הרגש שאוכלת היום כל חלקה טובה בתקשורת (ע"ע תוכניות ריאליטי, סיקור ילדי משפחת גרוס ועוד ועוד) להיכנס גם לכאן, ליום השואה. 

אחד, אברהם

(לפרשת לך-לך תשע"ד) 

מתוך כל הבבל הזה עולה לו אברהם

ואנחנו לא יודעים אפילו למה

אם בבראשית ונח נברא לו העולם

עוד לא ברור פה מי כנגד מי וכמה כמה.

ראינו אור וחושך, גם תנינים ורמש

מתוך כל הבבל הזה הוא בא – בלי שום שמץ

בלי טיפה של רמז, עם אפס רזומה

אך יש בו איזה קסם, יש משהו ממגנט

צועד אל איזו ארץ, אולי על פי הצו

או שמא לתומו, הולך למסעיו

אברם או אברהם, חוזה או סתם הוזה?

מדוע לו ניתן תפקיד ראשי במחזה?

בריות מרננות, ונשמעים קולות -

מדוע לא הרן? נחור? אפילו לוט?

האם תהה ריבון העולמים על קנקנם?

האם הִכה על חרס והאם בחַנם -

כמו שמכה יוצר על קנקנים יפים?

כיצד טרף פה אברהם אחד את הקלפים?

אחד רק בא לגור וישפוט שפוט...

אולי בכלל נבחר האיש על שם סופו?!

הורם מתוך עדת עובדי חמה ולבנה

לשאת את נס הצדק והאמונה

אולי גם על הדרך, נלמד מהתורה

שיעור, מידה וערך על עצם הבחירה

שלא תמיד אפשר לשקול אותה, למדוד

בטור של פלוסים כאן, ומינוסים נגדו

תלישת עלי כותרת, אן-דן-דינו-סוף

ורק הלב מורה שזו בחירה בטוב

נו טוב, הרי גם טוב איננו טוב מושלם

לכן נטיית הלב היא-היא לב העניין

תחושה פנימית כזאת, בלי צורך לנמק

לבחור אותו, לתפוס בו, לפני שיתחמק

לשים עליו ת'אצבע, ברגש ביטחון

כי זה מה שמתאים לי, וזה מה שנכון

ההסברים יבואו באיחור, יש להודות

בפרשות וירא, חיי שרה, תולדות

בפרשת דרכים אליה כל אדם מגיע

על רצף ציר חייו פתאום נדרש הוא להכריע

לבחון עם קצת ביקורת, אך בסלחנות כנה

לבחור האם לדבוק בה, בבחירה הנושנה

או שמא להודות לה על הדרך עד הלום

לקוד קידה יפה ולהיפרד לשלום

גם אברהם אבינו שבחר באור כשדים

הלך בסוף לכנען, ואת זה כולם יודעים

השמרנות היא ערך, אך לא הקיבעון

העיקר להיות בדרך, ושתהיה שבת שלום. 

ספר במדבר - משהו חדש מתחיל (פרידה מספר ויקרא)

פרשת ויקרא היא פרשת בר המצוה שלי, והיא אהובה עלי במיוחד. פרשת במדבר היא הפרשה של אחותי, שנולדה בדיוק שנה וחודשיים אחרי. בדרשה משותפת, באירוע בר-בת מצוה משותף שחגגנו לפני אי-אילו שנים, יצרנו מעין ויכוח מדומה בין הספרים, דו-שיח "תחרותי" שנועד לברר למי יש ספר טוב יותר (אתם יכולים לנחש שהרעיון לא היה של אף אחד מאיתנו...).

כעת אני רוצה לחזור אל אותו הויכוח, אבל מזווית שונה, קצת פחות חינוכית, קצת יותר סוציולוגית ואישית.  

ספר במדבר הוא ממש האנטי-תזה של ספר ויקרא. זה האחרון - כשמו כן הוא - תורת כהנים, ולכן הוא מדבר אל ועל מעמד אריסטוקרטי עליון ונבדל. אך לא עוד. ספר במדבר, בלוז הפנימי העמוק שלו, הוא הספר של עם ישראל כולו, ספר של שוויון הזדמנויות, ובמילה אחת - דמוקרטיה. עוד לפני שקורח יאמר 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים', פותח הספר בפסוק 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם'.

יש לי הרבה מאוד סימפטיה לספר ויקרא, דווקא בגלל הייחוד שלו, ובגלל הדיוק וחדות הלשון והתוכן. אבל יש להודות, קיים פער אמיתי, זרות גדולה, בין עולם המושגים שבתוכו אנו חיים, פועלים ומאמינים, לבין עולם המושגים החברתי והדתי שמציג ספר ויקרא. דרשנים נוטים לעגל בו פינות, בעלי בתים נבוכים מדלגים לברכת המזון, ומורים פשוט מלמדים את פרשת קדושים כל השנה. אבל עזבו אתכם מקרבנות, זה הרבה יותר מזה. פרשת אמור, למשל, הנטועה בלב לבו של הספר, משרטטת את גבולות המעמד הכהני, ומשאירה את בעלי המומים מחוצה לו: 'אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם'.

מי שחושב שצריך לחזור לתקופת המקרא בעניין הזה - שיקום. אנחנו לא מדברים ככה, לא חושבים ככה ולא מתנהגים ככה. ובכלל, מאוד לא מקובל אצלנו לדבר על מעמדות. כמובן, לא נוכל להתכחש לקיומן של מעמדות גם בחברה שלנו, תמיד יהיו מעמדות חברתיים, אך השאלה היא מה האידיאל, לאן אנחנו שואפים. אנחנו, הרשו לי לדבר בשמכם לרגע, דוגלים בשוויון הזדמנויות לכל אדם באשר הוא אדם. העדפה של אדם אחד על פני האחר בשל ייחוס אבותיו היא בגדר "מוקצה", ונחשבת לדעה חשוכה בחברה בה אנו חיים.

הרבה אוהבים לדון בסוגיית 'מעמד האישה', ולפלפל בה פלפולים שונים, היסטוריים, סוציולוגיים, מגדריים וכו', אבל לדעתי זה כסף קטן. סוגיית המעמדות בכלל, והמעמד הכוהני בפרט, היא סוגיה לא פחות קשה לעיכול בחברה הדתית-מודרנית, והיא היא הדיסוננס העמוק בין עולמנו לעולם התורה. גם בימינו, בלי בית מקדש, נותרו השלכות לא מעטות לעצם קיומו של מעמד כהני בעם ישראל, חלקן אפילו יומיומיות.

איך מיישבים את הפער הזה שבין המציאות התרבותית הלכתחילית הנשקפת מפסוקי התורה לבין המציאות והזהות שלנו?

אני רוצה להציע שני כיווני מחשבה, מנוגדים במידה מסוימת.

ראשית, הבה נאמר בפה מלא: האנושות נמצאת בתהליך של התקדמות מתמדת לקראת עולם טוב ומתוקן יותר. לא בכל תחום, אבל לפחות בתחום החברתי-מוסרי. ההתקדמות, השינוי, ניכרים כבר בתורה עצמה, ולכל הפחות בתנ"ך. אם בעבר ההגמוניה התורנית והחברתית היתה בידי הכהנים ('כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ'), הרי שעם הזמן היא עברה אל העם (פרשת החלפת הלויים בבכורות הפותחת את ספר במדבר, שהיא בפשטות דמוקרטיזציה של הפולחן), ובתקופה מאוחרת יותר אל החכמים, הלוא הם חז"ל, שלפני שהם היו ז"ל הם היו פשוט חכמים. אכן, כבר בתורה עצמה יש קולות מגוונים בסוגיה זו, ובתנ"ך על אחת כמה וכמה. בשבוע הבא נקרא על רות המואביה, שהיתה גם אשה, גם אלמנה וגם נכריה, ובכל זאת דווקא ממנה יצאה מלכות ישראל. אנו אוהבים להזכיר זאת ולהעלות על נס את סיפור מגילת רות, אבל נוטים להדחיק במבוכה את הפסוקים מפרשת אמור. מה שמביא אותי לנקודה השניה.

הנקודה השניה היא שאי אפשר להתעלם ממה שכתוב. אי אפשר לטייח. ועכשיו השאלה היא מה עושים עם זה. עוברים הלאה? צועקים "זה לא רלוונטי"? או אולי דווקא מנסים ללמוד עוד לקח, לקחת משהו מרוח הפסוקים האלה לעולם שלנו. ניסיתי לחשוב מה היתרונות של התפיסה ההיררכית המוצגת בספר ויקרא, מה ניתן ללמוד ממנה לחיים שלנו. האמת היא שזה לא היה לי קל, ובכל זאת: נדמה לי שהרצון ליצור שוויון מוחלט בין בני אדם עלול להביא לעיוות האמת ולכיסוי המציאות, שהיא בסופו של דבר לא שוויונית. ניתן לראות את זה לא פעם בחברה שלנו, בדרישה מאולצת וצורמת ל"אפליה מתקנת", או בטשטוש מכוון של הבדלים פשוטים וטבעיים, כמו למשל הבדלים בין גברים לנשים. התפיסה הזאת מובילה לשטחיות ולצדקנות, והיא מרדדת את השיח הציבורי. המוטיבציה האין-סופית להתחשב באחר ולהבין את עמדתו הסובייקטיבית משתקת לא פעם את היכולת לומר אמירות פשוטות אך מוחלטות.

ומילה אחרונה לסיום, אני חושב שגם בסוגיית המעמדות (ובכלל), התורה בעצם מתווה לנו דרך ומסמנת לנו את הכיוון שבו יש ללכת. זה סוד כוחה ונצחיותה. זה לא אומר שמה שכתוב בה הוא תמיד סוף פסוק, ועל כך תעיד הספרות ההלכתית העצומה שנכתבה לאחריה, אבל זה כן אומר ששם המקור, ויש לחזור אליו ולהתמודד איתו בכל פעם מחדש.

טוב, גלשתי קצת, שבת שלום ומבורך.