אומרים שהיה פה שמח

אני נשבע שזה נעשה בצורה לא מודעת. בסך הכל התנדבתי לכתוב ב'עיתונחושה' את הפינה ההיסטורית. אבל נשאבתי לזה. באחת מהפסקות הקפה, אחרי 15 טלפונים ושעות רבות של פגישות ותחקירי אינטרנט, ירד לי פתאום האסימון, והבנתי מה עשיתי לעצמי. הבנתי שמבלי משים חיפיתי על צורך עמוק שהיה לי ביחס למקום שבו בחרתי לבנות את ביתי. חיפיתי על העובדה שהלכתי לפרוייקט נדל"ני, ביישוב חסר שורשים וחסר היסטוריה. אז מצאתי את ההיסטוריה שלו, והרי היא לפניכם (למי מכם שאינו מנוי על רב המכר 'עיתונחושה'):

"כשאתה עומד שם, על הרמה שעליה הוקמה הנקודה, ואתה נושא עיניך אל הרכס המכחיל באופק המזרחי, אתה נפעם. שם, בהרים, היו לנו לפני שמונה שנים ישובי גוש עציון. הם עמדו בקרב נואש נגד הכנופיות הערביות המקומיות ונגד תותחי הלגיון הערבי – ונמחקו מן המפה".

את הדברים האלה כתב שמואל שניצר במעריב, ב-7 בספטמבר 1955. כן. זה פה. הנוף אותו נוף. ההיפעמות – גם היא נותרה בעינה. ישובי הגוש כבר מזמן שלנו. אבל אז בעצם התחיל פה הכל. היאחזות נח"ל של גרעין גִלעַ"ד (גרעין לנוער עובד דתי), עולה על גבעת טרשים במרחק קילומטר וחצי מהגבול עם ירדן. נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל.

"עלינו לנחושה מתוך כוונה להיות חקלאים" סיפר לי נתן והב, מי שכונה 'אחרון המוהיקנים' בנחושה של סוף שנות ה-50. "היו לנו 10,000 דונם בשַחַרִיָה, היינו יורדים לשם במוצאי שבת ועולים רק ביום שישי. קיבלנו שם שלושה צריפים, אחד שימש למחסן תבואה, השני למגורי בנים והשלישי למגורי בנות. למעשה, הגרעין שלנו, גלעד ג', היה הגרעין הראשון והאחרון עם כמות גדולה של בנות, אחר באו בעיקר בנים, אולי בגלל זה לא נשארו. אי אפשר להקים יישוב רק עם גברים. היו לנו אמנם שני זוגות בנחושה, אבל זה לא תפס... לא היה מה שידביק את האנשים למקום. אחרי השחרור כל אחד הלך לדרכו. כמה שניסיתי להשפיע, כמה שדיברתי... זה לא עזר, כל אחד רצה להציל את עורו. אני עצמי נשארתי בנחושה עד 1960, אבל ראיתי שזה כבר לא ילך. תבין, זה בדם שלי להיות חקלאי, אבל בשביל חתונה צריך שנים...".

הזיכרון של נתן בהיר וצלול גם אחרי 55 שנים. הוא לעולם לא ישכח את אותו סיור קטלני בז' באייר, 18 באפריל 1965, בו קיפח יצחק בָּיטֶל, מפקד נחושה, את חייו:

"יצאנו יחד לסיור שגרתי, ובשלב מסוים ירדנו מהקומנדקר והתחלנו ללכת רגלי. פתאום קיבלנו צרור ושכבנו. זה היה מאד מפתיע, כי לא חיינו בתחושה של פחד. היו אמנם לא מעט מסתננים, אבל בעיקר בשביל גניבות של רכוש". נתן לא מספר - ואולי הוא בכלל לא שם לב לפרט הזה - אבל הוא היה האדם האחרון שדיבר עם ביטל. "הבנו שהירי מגיע מהמוצב הירדני, ושאנחנו מאד קרובים אליו. ייתכן שעברנו את הגבול, אינני יודע. כל אחד מאיתנו היה רק עם עוזי ולא היה לנו סיכוי להשיב אש. התאמנו על מקרים כאלה והיינו אמורים להתפזר לכל עבר ולהתרחק מהאש. אבל ביטל אמר לי 'אתה לא עוזב אותי'. ואז היה עוד צרור, כנראה שזה הרג אותו, כי אחר כך לא שמעתי ממנו כלום. שכבנו שם כולם. שמואל שפירא רץ מהר עד נחושה להזעיק עזרה. זה מרחק גדול. רפי טפר, הסגן של ביטל, התחבא בתוך שיח וירה עליהם כל הזמן. הוא החזיק אותם על אש נמוכה עד שהחיילים הגיעו. אבל מבחינת ביטל זה כבר היה מאוחר".

יצחק בָּיטֶל התמנה למפקד היאחזות הנח"ל בנחושה מיד כשסיים את קורס הקצינים. הוא פיקד על המקום מתוך קפדנות ואחראיות רבה, ויחד עם זאת היה חבר בלב ונפש של פקודיו. בתחילת אותה תקרית ירי הוא נפצע בידו, אך המשיך לנהל את הנסיגה ולדאוג לחילוץ חייליו עד אותו צרור קטלני. כותרת במעריב יומיים אחר כך מספרת על המכתב האחרון שהתקבל מיצחק ביטל, בו הוא כותב להוריו 'אין לכם מה לדאוג לי, הכל בסדר גמור'. מי שהחליף אותו בתפקידו היה דוד בן נאה, שֶלְימים הקים את מעלה אדומים וכיהן בה כסגן ראש העיר.

אבל ביטל לא היה ההרוג הראשון בנחושה. קדם לו חבר גרעין 'גלעד ג', מרדכי טריגאלו. טריגאלו נהרג בכ"ט באדר תשט"ז, 12 במרץ 1956, כשהטרקטור שחזר בו מיום עבודה שגרתי התהפך ב"קיר המוות" - הכינוי לעלייה התלולה לנחושה - ומחץ אותו. "לצערי הגדול אין במשפחה מי שאפשר לדבר איתו. הוא היה הצעיר ביותר וכולם נפטרו". אמר לי משה טריגאלו, בן דודו בן ה-87. "אני רק זוכר שהוא נהרג והלכנו ללוויה. אני לא רואה מי יכול לעזור לך". שבט טריגאלו בארץ הוא קטן מאד, ולאור כמה שיחות שערכתי אני מעריך שגם אין מי שיפקוד את קברו של מרדכי טריגאלו בבית העלמין בחדרה. אז לפחות יש מי שזוכר. יהיו שורות אלה לזכרם הברוך.

נשים קטנות

פאדיחה בשידור חי:

http://www.youtube.com/watch?v=gSVn-0YMfF4

ובקרוב...

בימים אלה עובר הבלוג כמה שינויים גרפיים ואחרים. בפעם הבאה אינשאללה שהוא כבר יופיע בעיצוב חדשני ועם פינות חדשות. אל תלכו רחוק.

מתן

ימי הפורים האלה

הוא נכנס אלי למשרד בראשון בבוקר, יהודי מבוגר עם ארשת פנים חמורה. "איזה אסון... משפחה שלמה, תינוקת... ככה הם הלכו, והילדה המסכנה...".

"כן", אמרתי, "בכלל, זה היה סוף שבוע מאד קשה".

"איך עושים דבר כזה? אלה לא בני אדם, גם חיות לא עושות ככה אחת לשניה".

"יותר מדי אסונות, בוא נדבר על דברים שמחים".

..."והיפנים המסכנים, אחרי הכל גם הם בני אדם, 'ורחמיו על כל מעשיו' כתוב, אבל המשפחה הזאת - מאיפה יהיה להם כח להמשיך? מאיפה?"

מאיפה... מאיפה... ואיפה אתה? איתמר ויפן, יפן ואיתמר. אסון רדוף אסון, האחד קרוב קרוב, נוגע בהוויית הסכסוך הקיומית אליה נולדנו, שהפכה לחלק מזהותנו, וסופה מי ישורנו, והשניה אי שם, במקום הכי רחוק שאפשר להעלות על הדעת, ומה לי ולזה?

אלא שהכפר הגלובלי הפך את האסון הזה לקרוב מאד. האנשים האלה שלופתים את ראשם בתדהמה על גשר האספלט נראים לי מוכרים, דומים, קרובים. אנחנו מלובשים באותו סגנון (בעצם אני לבוש כמוהם). גם גורדי השחקים מאחוריהם נראים לי מוכרים וידידותיים. תרבות. אף פעם לא הייתי ביפן, אבל גם בשומרון, לבושתי, לא הייתי שנים רבות, ועמוק בתוך תוכי מקננת איזו תחושה שאני מפחד לבטא, שמא גדרות של בטון וגבעות פרא הולידו תרבות חדשה, שהיא במובנים רבים זרה לי.

ומאידך, אלה הם אחי, בשר מבשרי. היא האחות של השכן והוא השכן של הבן דוד. אלה הם החברים של החברים. בעל-אשה-משפחה. ממש כמונו. משפחה. שמא אין החומות מבטאות יותר מכמה ניואנסים, אך מתחת לפני השטח רב המשותף.

בליל שבת כשחזרתי עם בתי מהתפילה, וצלילי מזמור צ"ג עוד מהדהדים בנפשי "מקולות מים רבים, אדירים משברי ים, אדיר במרום ה' ", סיפרתי לה על האסון ביפן, והיא מיד קפצה "מה, גם נוריקו-סאן טבעה?". 'נוריקו-סאן הילדה מיפן' הוא ספר בן 50, בתרגום לאה גולדברג, המתאר מפגש של ילדה אירופאית עם ילדה יפנית ותרבותה. ניסיתי להסביר לה שיש המון יפנים, שזה רק סיפור ופה זה על אמת, אך ללא הועיל. "גם נוריקו-סאן אמיתית, היא הראתה לה איך הם אוכלים, והבטיחה לה שבשנה הבאה היא תבוא לבקר אותה במדינה שלה". אדם קרוב אצל עצמו.

וככל שחולפים הימים אני מוצא את עצמי צופה שוב ושוב בתמונות הבלתי נתפסות משם. "נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים". בתמונות מאיתמר לא אצפה, גם אם הן יהיו מרוחות מחר על העיתון, ועל הרצח הנורא הזה לא אספר לבתי. אולי זה מפני שעל הדברים הכואבים באמת קשה לדבר. אינני יודע.

וזכרם לא יסוף

חג נחמד הפורים הזה. תחפושות, מסיבות לילדים, מסיבות למבוגרים, סעודה חגיגית, משלוחי מנות, הוראות קבע לאביונים. נו, נחמד. אבל מי שלא חוה פורים בישיבה כנראה לא זכה מימיו לחגוג אותו כמו שצריך. בכל שנה מחדש מתעורר בי איזה געגוע לתקופה ההיא, לפורים ההוא, שבו לא היה צורך במסכות בשביל לשמוח, ולא היה צורך במשלוחי מנות כדי להתגבר על הציניות ליום אחד, ופשוט לאהוב את רעך כמוך. במסיבת פורים בחולצה לבנה, במעגל של דיבוק חברים לצלילי 'על הניסים' מסורתי, עם קצת שתיה משחררת, שם היו יוצאים כל הסודות האמיתיים שלא עברו את מחסום ההתנהלות המהוגנת של היום-יום. שם עמדנו על טיבו האמיתי של החג, שכל עניינו הוא להתחפש כדי להתגלות. הפוך על הפוך.

נשים קטנות:

הדר (4.5): אבא, נכון "פורים" זה בגלל כל האיפורים שמתאפרים בחג הזה?

ולסיום חידה: מה עשה אחשוורוש כשנדדה שנתו ולא הצליח להרדם? ברור, הוא ראה "דוּדוּ פורים"!

מכתב גלוי ליון פדר, העורך הראשי של Ynet

יון היקר
איני רוצה לפתוח במילים נרגשות מדי כמו "אתה לי בית שני", אבל האמת אינה רחוקה מזה, כי מאז שאני זוכר את עצמי גולש, ynet תמיד היה אתר הבית שלי, וככל הנראה לא רק שלי. שני מליון וחצי גולשים בחודש, יון, זה בהחלט נתון מרשים, והוא מאפשר לך להתרווח בכסא ולחגוג. ואכן, זה עתה חגגת עשור ל-ynet. מזל טוב. רק חבל, יון, חבל שדווקא בתקופה חגיגית זו מצאת לנכון להשקיע חשיבה ומשאבים, שידרוגים ושיפצוצים דווקא בפרסומות. הרי עד לפני זמן לא רב הייתי יכול ללחוץ על ה-X של הפרסומת שמופיעה בראש הדף, ולעבור ישר לכתבה שמעניינת אותי. משהו ברצון הפשוט שלי לקרוא את הכתבה כנראה הפריע לך, או לכמה רודפי בצע בעולם הפרסום שסובבים אותך, עד שבאיזה בוקר בהיר לפני מספר חודשים חיפשתי את ה-X הנחמד בקצה חלון הפרסומת, חיפשתיו ולא מצאתיו. הוא הופיע לו באיחור מתוזמן היטב כעבור כמה שניות טובות. חשבת שלא שמתי לב, הא?!... ובכן, יון, שמתי לב ואף סימנתי לעצמי X קטן בצד, אבל ניחא, בלעתי את הצפרדע הזאת.
אלא שאז התחילו להופיע אצלי הבאנרים הצִדִיים, כן, החמקמקים האלה שאף פעם אי אפשר לתפוס אותם ולקרוא מה כתוב בהם, בשביל מה זה טוב תגיד לי? האם הציבור כל כך תמים ופתי בעיניך, שהוא שולח את היד לכיס בעקבות איזה באנר מטופש? האם אזלו לך כוחות הנפש והסבלנות לעמוד בפרץ מול המפרסמים? לשכב על הגדר למען לקוחותיך הנאמנים? האם תטריד את מנוחת גולשיך בעבור חופן דולרים?? Y? ואם בכך לא די, הנה צץ לו דף הפרסומת העצמאי ונוסף גם הוא על שונאינו, כן, זה שנפתח במקביל לדף של ynet, זה שמשמיע לך קולות משונים ואתה לא מבין מאיפה, קם, הולך לחדר של הילדים לראות אם הפליימוביל נדלק מעצמו, בודק אם שכחת את הטלויזיה דלוקה (ונזכר שאין לך), מנסה לחשוב מתי החלפת את הצלצול בפלאפון, עד שאתה מגלה שזה 'הדף המנגן' הזה שנפתח לו באגביות, בלי להתריע מראש... ועוד זה מנגן וזה בא – העכבר שנח לו לרגע, מבלי משים, על איזה חלון פרסומת מיותר, משמיע פתאום קולות צווחה ומעיר ישנים מתרדמתם (מתוך הרמקולים שנשכחו על פול-ווליום). תגיד לי, יון, בשביל מה אתה צריך את זה? לא חראם? הרי אין עוד אתר חדשותי שמשתווה לשלך, והאמן לי שבצר לי כבר רעיתי בשדות זרים, ושלא תדע לאילו מחוזות הגעתי, אבל חזרתי הביתה, ואני מבקש גם ממך – חזור בך מתאוות הבצע הממשכנת את גולשיך. תן לשים ת'ראש על דיונה, תן לגלוש, תן להנות מהתוכן, תן לנו חדשות כי אנחנו צורכים אותם כמו מים.

נשים קטנות
בשבוע שעבר קיבלו בנותי תעודות מחצית מבית הספר. לנריה זו היתה אפילו התעודה הראשונה, מה שלא גרם לה להתרגשות יוצאת דופן (היא שכחה אותה בבית הספר). פתחתי את התעודות, וראיתי שחידוש בא לעולם. זה שכבר אין מספרים אלא רק הערכות מילוליות – לזה התרגלנו. אחרי הכל, למה שהילד הַרגיש יחטוף התקף דיכאון כשיראה פתאום 7/8 בתעודה, עדיף שנכתוב לו "אתה מאד משתדל חמודי-מתוקי אבל כדאי שתעשה גם שיעורי בית". מילא. זה שהתלמיד כותב בעצמו תעודה, מעין הערכה עצמית לפני שהוא מקבל את המסמך האימתני-רשמי מהמורה המפחיד, זה גם סבבה כשלעצמו. אבל עכשיו יש משהו חדש – "הערת ההורה". שם מצפים כנראה שנכתוב "גם אנחנו מאד אוהבים את הילד שלנו ומקווים שהוא יצליח בלימודים" או "קושקושון מאד אוהב את המורה שלו והולך כל יום לבית הספר בשמחה", או אפילו "יחד, שכם אל שכם, מתוך דבקות במשימה, נגדל את ילדנו לאהבת תורה וליראת שמים, והוא יכה שורשים וישא פירות במהרה בימינו אמן". יאללה יאללה איפה חותמים?

נוער נוער נוער

הבלוג שלי סוגר שנה. את המשוכה התדמיתית הכרוכה בהיותי "בּעלָבּלוג" נדמה לי שכבר עברתי, וגם אשתי, לאחר ששיווקתי לה את כל הענין בצורה ידידותית ("אולי באמת זה טוב שתהיה מחובר לעולם של הילדים ותדע מה הם עושים שם ב... אינטרנט הזה").
רותי היא מחנכת כיתה י"א באולפנה. בשבוע שעבר היא חזרה מאסיפת הורים, וטענה שכולם מתלוננים רק על דבר אחד:
- "לימודים זה לימודים, אבל הבעיה האמיתית היא שהם כל היום בפייסבוק". ככה זה הנוער של היום!
- אז מה את עונה להם?
- רק מביעה אמפתיה: "כן, אני יודעת, גם בעלי...".
- נורא נחמד מצדך.
- ... אגב, סיפרתי לך שתלמידה שלי מלפני שנתיים התארסה?
- איזה יופי. איך היא הכירה אותו?
- אהה... בפייסבוק.

שיר לשירה

סופרת הילדים והנוער, זהבה קור, סיפרה לי לפני זמן מה שהוצאות הספרים מגדירות היום את הספרות לנוער כבר מגיל 8. כלומר שספר לילד בן 8 הוא כבר ספר לנוער. אחרי ההפתעה הראשונית חשבתי שבעצם אני האחרון שצריך להיות מופתע. שירה, בתי הבכורה חגגה השבוע 8, ועם יד הלב - היא כבר שנתיים וחצי "נוער". אני רק צריך לצבוט את עצמי לפעמים כדי לזכור שאני מדבר עם בת 8 ולא עם בת-16-כאילו.

את השם 'שירה' נתנו לה על-פי תחושת בטן עמוקה. הוא ביטא היטב את מה שהרגשנו אחרי הלידה. שירה. ואולי רוח הקודש נזרקה בנו. למה רוח הקודש? כי שירה נולדה בכ"ז טבת. זהו גם תאריך הפטירה של הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), אבי תנועת "תורה עם דרך ארץ", ולוחם אמיץ כנגד הרפורמה בגרמניה במאה ה-19. הרש"ר הירש הוא הסבא של הסבא של הסבתא של שירה (היחוס הוא מצד רותי, אם שאלתם). כשנולדה שירה כלל לא ידענו שהיא נולדה בתאריך הפטירה שלו, ודאי שלא ידענו שהם חולקים גם את אותו תאריך לועזי - 31 בדצמבר, בהפרש של 114 שנה בדיוק. המידע המפיל-מהכסא הזה הגיע אלינו לאחר מעשה, דרך סבתה של רותי, נינתו של הרש"ר, ועורר התרגשות משפחתית עצומה. אבל למה כולם זוכרים את התאריך הלועזי? ובכן, פה יש "מוֹיפֶס". באותם ימים, כך מספרים, קיבלו המשמשים ברבנות את שכרם מהקהילה מראש עבור כל השנה, והרש"ר הירש, יקה טוב, היה מוטרד מאד מכך שהוא חלילה ישתכר יותר מן המגיע לו, אם ילך לעולמו באמצע השנה. מה עשה? הלך הלך הלך, והשביע את בניו שלאחר מותו הם יחזירו לקהילה את סכום הכסף שנותר עד סוף השנה. נעשה לו נס והוא נפטר ב-31 בדצמבר, ובניו לא היו חייבים לקהילה אפילו מארק גרמני אחד. מויפס של יקים...
והנה עוד מויפס, תחזיקו חזק: האם שמתם לב שהשם 'שירה' הוא בעצם חילוף אותיות 'הירש', או לחילופין, ראשי תיבות (כמעט) של 'שמשון רפאל הירש'? האם אין זו רוח הקודש שנזרקה בנו?
את כל זה, קשה שלא להבחין, אני אומר בחצי חיוך. זה נחמד, קצת מצחיק, קצת מחבר אותך לשורשים, ואני אוהב להתחבר לשורשים (אגב, שמעתי פעם משל נחמד שאומר שייחוס זה כמו שמיכה, זה לא מחמם אם אין כלום מתחת). אבל לפני כמה חודשים יצא לי לספר את הכל לאברך ש"סניק מאשדוד שאני נמצא איתו בקשר, ככה בדרך אגב, בתור קוריוז. ככל שהתקדם הסיפור אחזה את הבחור התרגשות עצומה, ובסופו הוא כבר העלה אותי לדרגת בעל מויפס אמיתי, ו"שלושה שותפים באדם" ועוד כהנה וכהנה. הוא כמובן לא היה סגור עד הסוף על הרש"ר הירש, ודאי תיאר לעצמו איזה מקובל עטוי גלימה ובעל חצר. הרב הירש המסכן, אם היה חי ודאי היה מתהפך בקברו. ואני יצאתי משם מהורהר בשאלה מהו 'נס', וכיצד אנשים תופסים אותו בצורה שונה. אבל על כך ראוי להרחיב בפעם אחרת.

נשים קטנות

הנשים, כפי ששמתם לב, כבר לא כל כך קטנות, וגם היציאות שלהן בהתאם. אבל מה שלא עובר בינתיים זה ההחלפות המצחיקות של זכר ונקבה: עקרון העל לקביעת המין של המילה הוא כמובן הסיומת שלה. מילה שמסתיימת בתנועת 'אָה' או 'אֶת' היא ללא ספק נקבה, והגיע הזמן שגם באקדמיה ללשון יפנימו את זה! כך יוצא שמִנְשָא היא ודאי נקבה ('איזה יפָה המנשא הזאתי'), וגם סרט (על שני מובניו, כלומר שתי מובניה), וכן, גם בית כנסת ('הבית כנסת בנחושה כל כך קטנה'), ואפילו חוט ('לא כזאת דקה, אני צריכה חוט עבָה!').
אבל ככל שהן קוראות יותר ספרים גם זה הולך ונעלם. ככה זה הנוער של היום.

"אני רק שובר שיא"

פרסום ראשון: הקלטות נדירות ובלעדיות של הילד ששינה את העולם הגיעו הערב למערכת הבלוג שלי, ואני רוצה לשתף אתכם בחלקן. ההקלטה המוקדמת ביותר מתחילה כשהילד היה בן 6.
סקופ מטורף!

1990, מארק בן 6
- מארק בוא הביתה לאכול, כבר מאוחר.
- אמא אני באמצע, אני לא יכול לעצור עכשיו.
- מארק, אם אתה לא בא עוד שתי דקות אין ארוחת ערב.
- אבל אמא אני רק שובר שיא...

1992, מארק בן 8
- אמא, שמעת על האינטרנט?
- אינטרפול? מה קרה, הסתבכת איתם? שב לאכול חמודי.
- אינטרנט. זו רשת בינלאומית, תקשורת בין מחשבים, משרד ההגנה הודיע שהוא מאפשר גישה לכל...
- מארק, שט-אפ, השטרודל שלך מתקרר.
- אמא, זה מטורף, את יכולה לקנות, למכור, לראות מקומות, הכל שם, יש לזה פונטצ...
- מארק, אינפ כבר עם המדע הבדיוני הזה, תראה איפה החברים שלך ואיפה אתה, מה יצא ממך ילד כאפות?

1997, מארק בר מצוה
- מארק, יו-נואו סבא שלך רוצה שתניח תפילין.
- בסדר, אני רק גומר פה משהו במחשב.
- מארק, הוא רוצה שתלך אליו והוא ילמד אותך איך עושים את זה.
- תגידי לו שישלח לי במייל.
- מ א ר ק ! ! נמאס לי כבר מהשטויות שלך, סבא שלך רוצה לדבר איתך, תוציא כבר את האף המנומש שלך מהקופסא הזאת. מרובע שכמותך, תתחיל לחיות, עוד מעט אתה כבר גדול, אתה צריך ללמוד באוניברסיטה, לפרנס מש...
- איי נואו, איי נואו. יהיה בסדר אמא.


2001, מארק הולך לקולג'
- מארק דרלינג, אולי תבוא הביתה לחג, מה תעשה שם לבד בקולג'?
- אני לא יכול אמא, אני עובד על משהו חשוב.
- חשוב יותר מלהיות איתנו בתנקס גיבינג דיי?
- חשוב יותר מהכל, אמא, את עוד תשמעי על זה.
- כן, כמו ששמעתי עליך עד היום. בעולם הדמיוני שלך יש רק דיבורים ודיבורים.
- אמא, תאמיני לי, מרוב שאני עסוק אני לא רעב, לא אוכל ולא ישן.
- טוב ילד, נשלח לך תמונות בג'ימייל.
- רק לא בג'ימייל אמא...
- מארק, יש לך שם חברים להיות איתם?
- יש לי הרבה חברים אמא.
- מה זה הרבה? שלושה? ארבעה? אני מכירה אותך.
- כל האוניברסיטה חברים שלי אמא, זה פשוט...
- אויש, אתה בדיוק כמו אבא שלך. שום דבר כבר לא יצא ממך. חורש חורש ובסוף כלום.

2004, מארק בן 20, מייסד את פייסבוק
- הלו, אמא, את חייבת להכנס רגע לאינטרנט. תלחצי 'facebook'. f כמו fun, a כמו awesome...
- מארק מספיק, אתה עושה צחוק מהאמא שלך? אתה מנסה להראות לי עוד אתר מטופש שרק אתה והחברים החנונים שלך מוצאים בו ענין?
- אמא, יש כבר 22,000 כניסות תוך יום...
- זה כל החברים החנונים והמשועממים שלך, אני לא יודעת מה קורה שם היום, אבל בזמני באוניברסיטה למדו, לא שיחקו בשטויות, לא המציאו מקצועות מטופשים כמו "מדעי המחשב". חבל שאתה לא לוקח את עצמך בידיים פעם אחת ולתמיד.

2008, מארק משנה את העולם
- מארק דיר, חשבנו לנסוע לדודה אן לנופש של כמה ימים, תרצה לבוא איתנו?
- אמא, אני רוצה לממן לכם נופש של חודש באירופה.
- אבל אבא לא יכול לעזוב את העבודה.
- yes he can, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, את לא מבינה, יש מספיק בש...
- מארק, אתה לא מבין כלום. כסף בא והולך, וכדאי שתשמור את הגרושים שהשגת לזמנים קשים יותר, אולי פעם תתחיל לעבוד סוף סוף...


[מוקדש למארק צוקרברג, הילד המנומש בן ה-26, איש השנה של טיימס לשנת 2010].

בעצם זריחה

שש וחצי בבוקר בנחושה. ריח של התחלה חדשה. מבט מזרחה. אורות הרי חברון שנראו כה ברורים בלילה כבו עתה, ולא נותר מהם אלא רכס הרים ארוך, אימתני ומלא הוד, שבינו לבין הרקיע מפריד פס צהוב-כתום-אדום דק. זריחה על הרי חברון, נופי ילדותי.
הרחוב עוד שקט, אך ראשוני הפועלים כבר הציתו את האוּר בין יסודות הבתים הסמוכים, והם מתכוננים לעוד יום עבודה. עד שייסימו לצפותם טיח מבית ומחוץ, לסיידם, לרצפם ולהשלימם – עד אז אנחנו היחידים שגרים פה ברחוב, יחד עם שכנינו בבית הדו-משפחתי. אם תרצו, חנכנו לא רק בית, אלא רחוב שלם. ד' אמות חדשות בארץ ישראל. בשבת היה מי שברך בבית הכנסת "מציב גבול אלמנה". אולי קצת נסחפנו פה ושם, אבל יש תחושה של התחלה חדשה.
ובשמונת הימים אפופי המצוות שחלפו עלינו, בהם קיימנו בלב הומה "מזוזה מימין וחנוכייה משמאל", ניסינו להתרגל לכל הפינות והפניות שבבית, וגם לפנים החדשות ולשמות שמאחוריהן. ובתוך השטף הזה, אין אנחנו מספיקים להודות, ואין אנחנו מספיקים לפרוק את כל ארגזינו (וי"ג רגשותינו) העמוסים. אך הצלחנו לרכז את כולם בפינה אחת בבית, שלא יפריעו לשגרה לה ייחלנו זמן רב, וכדי שנוכל לפרוק אותם במתינות, כל יום קצת, עד שימצא המקום הראוי לכל דבר ודבר.

ובשבוע הרוגש הזה רגשה ובערה הארץ. ואנו, לא די לנו שכילתה את ההר הירוק תמיד, ואיבדה את חייהם של 42 נפשות, עוד המשכנו להבעיר ולשלוח חיצי אש ואשם חסרי אחראיות, כלפי כל מי שעומד בראש משהו (תרבות "עריפת הראש בכל מחיר" השאולה מהכדורגל הישראלי), ללא מתינות, ללא מחשבה ,ללא הקשבה. והרי ברור שלולא הייתה האש מקפחת נפשות, איש לא היה נזעק. והרי ברור גם, לצערנו, שגם עוד אלף כבאים לא היו מצילים את יושבי האוטובוס בסיטואציה אליה נקלעו. ואחרי כל זה עוד הוסיפו כמה חכמי חלם וחסידיהם השוטים אש למדורה, כשנתנו פרשנויות לשריפה, זה בכה וזה בכה, וכילו את לבות ישראל מאחרי אלוקיהם, לפחות כמנין העצים שכילתה השריפה.

"לפעמים החיים
ממשיכים לא עוצרים
וישנם רגעים
נחשפים וחולפים
לפעמים החיים
עצובים שמחים
אבל אלו הם חיי
סוחפים, ממשיכים!

זהו רגע
שארצה שישאר
ברובד עמוק יותר
בתוך הנשמה

(מיכל חוטר ויונתן רזאל, מתוך "בעצם זריחה", הדיסק החדש של משפחת חוטר)

על פשרות ועקרונות

"יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר 'עד כאן'". מי זוכר? נכון, זהו אהוד אולמרט בפתיחת מלחמת לבנון השניה, עטוי ז'קט לוחמני. לו הייתי ראש ממשלה הייתי מעסיק את אולמרט ככותב הנאומים שלי, בזה הוא מצוין, אבל האיש רחוק מאד מלעמוד על שלו. השבוע הוא נחשף שוב במלוא רפיסותו כשאמר שאם החברים מאמריקה מבקשים כל כך יפה להאריך את ההקפאה, למה שלא נענה להם?! באמת למה לא?
יש רגעים בחייה של אומה...
לעומת אולמרט, מצטייר נתניהו בציבור (או בתקשורת ליתר דיוק) כאדם לחיץ וחסר עמוד שדרה. אבל אני חייב לומר שאני מוריד את הכובע בפני ביבי של הקדנציה השניה. הן בפשרותיו המחושבות וההוגנות, והן בעמידתו האיתנה מול לחץ אמריקאי חסר תקדים, שלא חשבתי שיוכל להתמודד איתו.
לאחר כמעט עשרים שנים של "שיחות שלום" עקרות, השכיל נתניהו להעמיד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני על הנקודה המהותית ביותר. הוא שם אותה על השולחן כבר בתחילת הקדנציה שלו, בנאום בר אילן, בו נתן את הסכמתו העקרונית להקמת מדינה פלשתינית (אך לא מתוך גישה כנועה, כמו קודמו בתפקיד, או השלמה עם דעת קהל מדומה, אלא מתוך אחראיות), הוא שם את הדברים על השולחן כשאמר אז ש"שורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית". זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.
ביבי של הקדנציה השניה מתגלה כאדם שקול ובשל שלא נרתע מלומר את משנתו בצורה ברורה. הוא הוכיח שהוא מוכן ללכת רחוק, שהוא מבין את הצורך להתפשר. הוא אמר "שתי מדינות לשני עמים" והלך לעשרה חודשי הקפאה (זה, אגב, צעד מבריק, פשרה משמעותית מבחינת הציבור בישראל, ללא ויתור טריטוריאלי שאין ממנו דרך חזרה). אפשר כמובן להסתכל על הכל כתמרונים פוליטיים, אבל אני מאמין שבבסיס הדברים יש נקודה אמיתית. בתמורה לכל אלה ביבי לא ביקש ויתור על זכות השיבה, גם לא חילופי שטחים או אוכלוסיות, הוא גם לא ביקש כסף ואפילו לא חומוס, הוא הלך צעד אחד אחורה, חזר לשורש הדברים וביקש הכרה. מה קרה? הכרה! לצערי (אך לא להפתעתי), הצעד הזה רק חשף את ערוותם של הפלשתינאים, וחידד עבורנו מיהם השכנים שלנו, ועם מי אנחנו באים לעשות שלום.
רבים משלים את עצמם בתחושה שהנה-הנה השלום נמצא פה מעבר לפינה, שהרי כולם יודעים בסוף מה יהיו גבולות הקבע, אז לא חבל על הזמן וההרוגים?... ידידנו אולמרט, למשל, אמר שאם רק היו נותנים לו עוד חודשיים בראשות הממשלה הוא כבר היה חותם על הסכם שלום. אויש, כמה חבל. חודשיים... רק עוד חודשיים, והיינו נוסעים לירושלים דרך בית לחם, לבאר שבע דרך תרקומיא, ובבתי הספר של הרשות היו מלמדים לימודי ליבה. רק חודשיים... איזה פספוס.
ההכרה בזכותנו לחיות במדינת ישראל, ריבונית, יהודית ודמוקרטית, כנראה שאינה מחוורת גם לרבים בתוכנו. לכן, דווקא בעת הזאת, בה מעמידים את הסכסוך על שורשו, יש צורך בחידוד הנקודה הזאת, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. מי שטוען שהתוספת "יהודית ודמוקרטית" לחוק האזרחות היא גזענית, כנראה שכח את הרקע להקמת המדינה, ואולי גם שכח שזו המדינה היחידה בעולם בה יהודים יכולים לחיות בשקט ובבטחה. מי שטוען שההצהרה מפלה בין יהודים לגוים אולי שכח את חוק השבות, ושכח שגם את הנוסח הקודם הצהירו רק מתאזרחים שאינם יהודים.
כן, זו בסך הכל הצהרה, האם שווה לנופף בה בפרובוקטיביות מתגרה שכזו? האם לא כדאי לשמור על עמימות שלווה? אני סבור שלא. אני מוכן באמת ללכת לפשרות אמיתיות ומרחיקות לכת, אבל לפני הפשרות צריך לברר מהם העקרונות. ואם אין הכרה, כנראה שבאמת אין עם מי לדבר.

ובנימה אישית...

"יש רגעים בחייו של אדם שהוא חייב להתפשר...". השבוע הייתי אמור "לתבוע" את חברת דרך ארץ (כביש 6) בועדת ערר חיצונית. מעשה שהיה כך היה:
לפני כשנה קיבלתי בדואר חשבונית לתשלום על מספר נסיעות בכביש 6, שאחת מהן היתה לצרכי עבודה. בעוד אני מברר את הפרוצדורה של פיצול התשלום מול מקום עבודתי ומול כביש 6, קיבלתי בדואר חשבונית נוספת, הפעם חשבונית קנס על אי תשלום במועד. והקנס, מתברר, מגיע כמעט לגובה החשבונית המקורית, כ-200 ₪.
נו, מה תגידו על זה? האם טייקוני כביש 6 זקוקים כל כך לכסף שלי? האם לא מגיעים לי יותר מעשרה ימים לתשלום חשבונית? (דו"חות חניה, למשל, אפשר לשלם עד 90 יום). ובכלל, לא היו לי שום כוונות רעות, בסה"כ רציתי לברר נוהל פשוט (שאגב, הסתבר למפרע כבלתי אפשרי). לתומי חשבתי שאם אסביר את הסיבה לעיכוב התשלום הדברים יתקבלו בהבנה, אחרי הכל אני אזרח שומר חוק ללא עבר פלילי. אך טעיתי. חברת דרך ארץ היתה מוכנה לבוא לקראתי רק ב-50% מהקנס, ורק אם אעשה מנוי.
"מה הם חושבים לעצמם?" אמרתי לעצמי, "איזו חוצפה" התעצבנתי. החלטתי שאני לא מוותר והגשתי ערעור לביטול הקנס. אם לא אזכה בערעור, לפחות אגרום להם להזיע. והם אכן הזיעו. עורכי הדין של החברה התקשרו אלי מספר פעמים, דיברו בבוטות רבה, איימו בתביעת הוצאות משפט, הגישו לי חשבונית על 50% מהקנס אפילו שאמרתי להם שאין לי כוונה לשלם אותה, כתבו דו"ח מפורט לועדת הערר... בקיצור, הזיעו. כשפניתי לחברת "אמון הציבור" ולעיתונאים נוספים הבנתי שאני לא מקרה יחיד. מכל הכיוונים שמעתי על הגביה האלימה של החברה ועל התלונות הרבות שמצטברות נגדה. הקנס שלי ירד כבר ל-100 ₪ בסה"כ, אבל החלטתי שאני הולך עד הסוף, אני אהיה דון קישוט ואשכב על הגדר למענכם, למען עתיד ילדיכם, למען רווחת מכוניותיכם, אני אראה להם מזה, בשם העם בישראל אני אראה להם...
התקפלתי. השבוע הם התקשרו אלי, ימים ספורים לפני הערעור, (הם התקשרו, לא אני!), והפעם בכובע של "השוטר הטוב". השיחה התגלגלה מפה לשם, הקנס חזר ל-50%, וביני לביני התחלתי לחשוש שאולי התביעה הזאת לא כ"כ פשוטה כמו שחשבתי, ושבעצם אף אחד לא בכיס שלי, ובכלל, למה לי לבזבז על זה יום שלם... בקיצור, התקפלתי.
מצד אחד התביישתי קצת. מה? אין לי עקרונות? ואחרי כל השעות שהשקעתי בזה – לא חבל? אבל מצד שני, אמרתי לעצמי, יש רגעים בחיים, שגם אם אתה מרגיש צודק במאה אחוז, כדאי שליתר בטחון תחזיק בכיס איזה סולם שתוכל לרדת איתו מהעץ. לא מכל דבר צריך לעשות מלחמה. יש רגעים בחייו של אדם, שעם כל הכבוד לעקרונות, הוא צריך לומר לעצמו 'עד כאן'.
אז עד כאן להפעם.

ובפינתנו "נשים קטנות":
ארוחת בוקר שגרתית באלון שבות:
נריה: אני רוצה לחם עם חמאה כמו בבית שלנו.
שירה: אבל אין לנו בית, זה הבית שלנו...

גפן: אפצ'י (מתעטשת).
הדר: גפן התאפצ'ה.